גיבורים

סיפורו של רס"ר (מיל') משה ידידיה רזיאל ז"ל, אדם שהקדיש את חייו לעזרה לאחרים, ובבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר, נפל בקרב גבורה כשיצא להגן על ביתו ועל קהילת קיבוץ כרם שלום שאהב.

בשיחה עם אשתו, שירה, היא מספרת בגעגוע על האדם שמאחורי המעשים, על האהבה והחלומות המשותפים, על איש משפחה שידע להקשיב באמת, לראות את מי שמולו ולעזור לאנשים להאמין בעצמם. ידידיה היה עובד סוציאלי, חד, שנון ומצחיק, שתמיד עודד את הקרובים אליו לחלום, להעז ולהגשים.

במעין "מסך מפוצל", שירה מתארת את מה שעבר על כל אחד מהם מאותו בוקר שבו השתנו חייה ועד הרגע הקשה של ההודעה על נפילתו בקרב.

שיחה מרגשת על גבורה, מסירות נפש ואובדן, ועל האדם שהיה ידידיה, הערכים שהנחו אותו והחותם שהותיר פה בעולם.

לרכישת סט הספרים "דרשה לשבת", פירוש אברבנאל על התורה במילותיו של ידידיה ז"ל:

לחצו כאן לרכישת סט הספרים "דרשה לשבת" במחיר השקה מיוחד

סיפורו של סמל לירן בן ציון ז"ל, לוחם שריון בחטיבה 401, שנפל בקרב בלבנון במהלך מבצע שאגת הארי ב-29.3.2026, יומיים לפני ליל הסדר.

בשיחה עם אימו קרן ואחותו לין, הן מספרות בגאווה ובגעגוע על הילדות של לירן, על הקשר המיוחד בין האחים ועל החיים בבית משפחת בן ציון. הן משתפות בסיפורים על האהבה שלו לכדורגל ולהפועל תל אביב, על החיבור המיידי שלו לאנשים ועל האהבה הגדולה שלו לאוכל. לירן לא רק אהב לאכול, אלא גם נהנה לבשל, להשקיע בהכנת המנות, להקפיד על הפרטים הקטנים ולהתנסות בטעמים ובמנות מיוחדות.

אנחנו מדברים גם על הבחירה שלו בשירות משמעותי בחיל השריון, על הקשיים שחווה במהלך ההכשרה ועל הדרך שבה התמודד איתם בהצלחה. קרן מספרת על המשפט שאמר לה, "אמא, אני מנצח את עצמי", ועל השיחה שבה נתנה לו את ברכתה לקראת הכניסה ללבנון, למרות החשש לשלומו.

זוהי שיחה על ההתמודדות עם מציאות חדשה, על הזיכרונות שנשארו, על הגעגוע לנוכחות של לירן בבית, על החלומות שבהם הוא מופיע ועל האופן שבו הקשר איתו ממשיך להתקיים גם לאחר מותו.

סיפורו של סמ"ר ליאור שטיינברג ז"ל, לוחם וחובש בפחת"ק גבעתי, שנפל בחג השבועות, 2.6.2025, בפעילות מבצעית במחנה ג'באליה שבצפון רצועת עזה.

בשיחה עם אמו, אורלי, היא מספרת בגעגוע על הילד שהיה ספורטאי בנשמה, תמיד עם כדור בסביבה, הצחיק את המשפחה והיה מוקף בחברים. אבל מאחורי כל אלה הסתתר משהו שאפילו היא לא הכירה במלוא העוצמה: ליאור לא היה מסוגל לראות מישהו שנשאר לבד.

רק אחרי נפילתו, דרך הסיפורים שהגיעו מהחברים ומהאנשים שפגש בדרך, אורלי הבינה עד כמה פעמים התייצב לצד מי שהיה זקוק לעזרה, גם בלי לעשות מזה עניין ובלי לצפות לדבר בתמורה.

אנחנו מדברים על הדרך שעבר, על קורס החובשים שאהב, על השבת האחרונה בבית ועל הסימנים שאורלי קיבלה ומפרשת כיום, לאחר נפילתו.

מתוך האובדן, אורלי בחרה להפוך את ראיית האחר, שהייתה חלק בלתי נפרד מליאור, למורשת שלו. באמצעות הרצאות וסדנאות בבתי ספר ובצבא, היא מבקשת ללמד ילדים ומבוגרים לזהות מצוקה, לשים לב למי שנשאר בצד ולהבין שגם הדברים הקטנים ביותר יכולים להשפיע עמוקות על חייו של אדם אחר.

זהו סיפור על בן שאהב לחיות, על אמא שמבקשת להמשיך את דרכו, ועל שאלה אחת שכולנו צריכים לשאול את עצמנו: את מי אנחנו לא רואים?

סיפורו של רס״ן דוד שקורי הי"ד, שנפל בקרב ברימל שברצועת עזה ב-6/2/24, הוא סיפור על אדם שבחר שוב ושוב להיות הראשון להיכנס, ועל הדרך שבה הערכים, האופי והקשרים שיצר, ממשיכים להיות נוכחים בחייהם של האנשים שהכירו אותו.

בשיחה עם הוריו, ששון וגבי, ועם אחיו גיא, מתגלה דמותו של הילד שראה תמיד את הטוב, של הנער שהקדיש את עצמו לטניס והגיע לעשירייה הראשונה בארץ, ושל האדם שהמשפחה שלו מתארת כבעל אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן.

גבי מספרת על הקשר המיוחד שהיה לה עם דוד, על הנסיעות המשותפות לטניס ועל היכולת שלו להבין אותה גם בלי שתדבר. ששון נזכר בדרך שבה דוד תמיד נהג בכבוד, בענווה ובהערכה לאחרים. וגיא מספר על האח שהיה עבורו החבר הכי טוב, האוזן הקשבת והמנטור, וגם על המפקד שהחיילים שלו העריצו.

מהסיפורים שלהם, מתגלה דמות שלא חיפשה את המרכז, אבל תמיד הייתה במרכזם של האנשים שסביבה, אדם שלא הסתפק בלדבר על אחריות, אלא בחר להיות שם, לצד החיילים שלו, גם כשהיה יכול להישאר מאחור ומפקד שתמיד הלך בראש חייליו.

סיפורו של רס"ל (מיל') הלל דינר ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, ימים ספורים לפני חג החנוכה של שנת תשפ״ה, הוא סיפור על אדם שלא מיהר ללכת אחרי הזרם, ובחר להתמודד עם הקושי בדרך שלו.

בשיחה עם הוריו, רוני ותרזה, נחשף הסיפור של הילד, האדם והחייל שהיה. כבר בילדותו היה בו משהו אחר. הוא לא מיהר לעשות את מה שכולם עושים, לא חשש לבחור בדרך משלו, וגם כשידע שהוא עלול לטעות, העדיף להתנסות, ללמוד ולקחת אחריות. אבל לצד העצמאות והעקשנות הייתה בו רגישות יוצאת דופן. היכולת לראות אדם אחר, להבחין במי שנמצא בצד, להקשיב באמת ולדעת בדיוק מה לומר. תכונה שהייתה שם כבר כשהיה ילד קטן, והלכה איתו גם כשהפך לחייל ולמפקד.

הלל אהב את החיים, אנשים, חברים, טיולים ואתגרים. הוא חיפש משמעות ולא הסתפק בלדעת שהוא מסוגל, הוא רצה להרגיש שהדברים שהוא עושה חשובים באמת. אולי בגלל זה המשפט שאמר להוריו, "תנו לי לעשות את הטעויות שלי", מספר עליו לא פחות מכל תיאור אחר. אדם שרצה לחיות מתוך בחירה, גם כשהבחירה הזאת גבתה ממנו מחיר.

לצד כל אלה הייתה גם אהבה צעירה, זוגיות עם זהבה, משפחה גדולה וחבורה של חברים שהיו חלק משמעותי מחייו, חיים מלאים באנשים, קשרים וחוויות, שנגדעו מוקדם מדי.

סיפורו של סרן עידו וולוך ז"ל, שנהרג בקרב גבורה בשג'אעיה ב-25/04/25, הוא סיפור על צעיר שהיה הרוח החיה בבית, אדם של אנשים, מנהיג מלידה, ומי שתמיד הרגיש אחריות כלפי מי שהיה סביבו. בן שהיה קשור מאוד למשפחה ולבית, חבר שהצליח למצוא שפה משותפת עם כל אדם ותמיד בגובה העיניים, ומפקד שהחיילים שלו פשוט העריצו.

בעצב ובגעגועים, מספרים אריאל וקרן הוריו של עידו, על הילד עם האנרגיות שלא נגמרו, הקסם האישי והחברותיות, שהפך כבר כנער למנהיג שקט שאנשים נמשכו אליו. לצד האהבה למשפחה, לחברים, לבישולים, לספורט ולמכוניות, הייתה גם האהבה לשריון והחלום להגיע כקצין לפלוגה מבצעית.

במבט לאחור, דרך הסיפורים שנשמעים מהבית ומהאנשים שהכירו אותו, מתחדדת דמותו של עידו כאדם שהסתכל קודם כל על מי שהיה סביבו. "קודם כל אני אדאג לחיילים שלי" - זה משפט שממחיש את תחושת האחריות והחברות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. גם הפסוק שציטטו לאחר נפילתו, הלוחמים שהציל אותם בקרב האחרון שלו - "בצרה קראת ואחלצך", מקבל כאן משמעות מיוחדת, כמי שידע לזהות מצוקה ולצאת להגיש עזרה. עבור עידו, אנשים תמיד היו במרכז - בבית, בין חברים ובשירות הצבאי

סיפורו של סמל ניב דייג ז"ל, שנהרג ביום העצמאות 2025, הוא סיפור על בחור שקט וצנוע, שלא היה צריך הרבה מילים כדי להשפיע על האנשים סביבו.

בשיחה עם אימו אילנית, היא מספרת על הילד והנער שהיה ניב, על הקשר המיוחד ביניהם, על ההתרגשות שלה בכל יציאה שלו הביתה מהצבא, על האהדה המשפחתית להפועל באר שבע, על האדם שהיה עבור החברים שלו ועל היכולת שלו לראות אנשים, לחבר ביניהם ולתת מקום גם למי שנשארו בצד.

אילנית מספרת על האירוע בו נהרג ניב, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה ועל החיים שהגיעו אחריה. על הגעגוע, על החברים שלו שהפכו למשפחה, ועל הדרך שבה היא מנסה להמשיך ולשמור את ניב נוכח בחייהם.

סיפורו של סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל, ממושב ישע, לוחם ביחידה הרב ממדית, שנהרג ב־7 באוקטובר 2023 בהגנה על מושבי גוש צוחר.

איתי היה ילד שקט וביישן, שלא הרבה לדבר אבל תמיד היה עסוק בעשייה. הוא אהב לבנות, לתקן ולהמציא, אהב את השטח ואת החברים.

בעצב ובגעגוע מספרת גלית, אמו של איתי, על הילדות שלו בחולות ובמרחבים שבעוטף עזה, על המשפחה, על הקשר המיוחד עם עודד אביו, על בישול אסייאתי, על חברים רבים ועל אהבתו הגדולה לבעלי חיים.

גלית מספרת גם על שירותו הצבאי, איך ויתר על קורס טיס בשל הרצון שלו להיות לוחם ו"להיות על האדמה", ועל הימים שקדמו לשבעה באוקטובר. בבוקר אותה שבת, בזמן שהיה בחופשה בביתו, איתי הבין מהר מאוד את חומרת המצב, לא חיכה לפקודות והחליט לצאת ולהצטרף ללחימה.

איתי, שהמעיט במילים, הרבה מאוד במעשים. כפי שגלית מרבה לתאר: מים שקטים חודרים עמוק.

סיפורו של רב"ט טל דרור ז"ל, אשר נפל מפגיעת כטב"מ, בליל ראש השנה תשפ"ה-2024, הוא סיפור על נער שהפך לאדם צעיר עם תחושת אחריות יוצאת דופן לסובבים אותו, בן בכור שהיה עוגן עבור האחים שלו, חבר שהיווה כתובת לאחרים, ואדם שהיה לו חשוב לראות גם את מי שאחרים לא תמיד ראו.

בעצב ובגעגועים שלא מפסיקים, מספרת אימו, אורית, על הילדות של טל, על האהבה שלו לשחמט ולאומנויות לחימה, על החברים שהפכו את הבית למקום הומה, ועל היכולת הטבעית שלו להוביל, לחבר בין אנשים ובעיקר להיות שם בשבילם. במכינה, טל ניסח לעצמו את אחד העקרונות שהנחו אותו: "פה הבנתי את ערך הרעות לעומקו" - ההבנה שלא עומדים מהצד כשאחרים נושאים בנטל.

במבט לאחור, רואה אורית גם כמה צירופי מקרים שקשה להתעלם מהם - מקום שבו טל חווה תובנה משמעותית, רגעים אחרונים שבהם דיבר עם אמו על העתיד, ומילים שכתב לה בלי לדעת עד כמה היא עוד תחזור אליהן.

זה סיפור גם על הדרך שבה משפחה שלמה מנסה להמשיך לחיות כשאחד האנשים שהיו במרכז חייהם כבר איננו, ועל החיבורים שטל יצר בחייו וממשיכים להתקיים גם אחרי מותו.

סיפורו של סמ״ר עינבר אברהם קב ז"ל, שנהרג בשוגג מ"ירי ידידותי" בעת שהסתער חשוף על מחבל, הוא סיפור על אדם שהיה לו אכפת מכולם. על בן, אח, חבר ולוחם, שראה את מי שסביבו, דאג להם ורצה שיהיה להם טוב. כבר מילדות עינבר היה אדם אחראי, אכפתי ומשימתי. הוא היה זה ששומר, שם לב, דואג, עושה סדר ולא מוותר כשמשהו חשוב לו. לצד כל אלו הייתה בו גם שמחת חיים גדולה – אהבה לכדורגל, למוזיקה, לצחוקים ולריקודים, ובעיקר יכולת מיוחדת להביא את הרוח שלו גם למקומות הקשים ביותר.

בשיחה מרגשת ונוגעת ללב עם אימו, לירון, היא מספרת על הילד, הנער והאדם שהיה, על הקשר המיוחד עם אחיו, על האהבה למשפחה, על החברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו, על הדרך שבה דאג לאחרים ועל המסע שעשה כדי להיות לוחם בצנחנים.

עינבר חווה את העולם בעוצמות גדולות. היו רגעים שבהם הכול הרגיש לו "שחור", כבד וקשה. אבל הוא ידע להכיר בקושי, ידע לבקש עזרה, וידע לתת לחברים שלו להרים אותו כשהיה זקוק להם. ומהרגע שהם נתנו לו כוח – הוא ידע להחזיר אותו אליהם, ובגדול. החברים שלו סיפרו שבשטח, כשהם נשברו, עינבר היה זה שהרים אותם – עם ההומור, השמחה, הצחוקים, המוזיקה והריקודים.

זהו סיפור על אדם עם לב גדול, אמת פנימית, נחישות ושמחת חיים, שהצליח לתת כוח לאחרים גם ברגעים הקשים ביותר, ועל אימא שממשיכה לחפש את הקשר עם בנה, ומספרת על המסרים, הסימנים והעידוד שהיא מרגישה שמגיעים ממי שהיה עבורה עולם ומלואו.

סיפורו של סרן יפתח יעבץ ז"ל, שנפל בבוקר השבעה באוקטובר בקרב על הגנת קיבוץ נחל עוז.

יפתח האמין שהצלחות לא מגיעות מעצמן, ושכדי להגיע למקומות משמעותיים צריך להשקיע, להתאמץ ולא לוותר. זו הייתה תפיסת עולם שליוותה אותו בתחומים השונים בחייו – בספורט, בצבא וגם ביחסים עם האנשים שהיו חשובים לו. ״דרכים קלות לא מובילות למקומות מיוחדים״.

בעצב ובגעגוע בלי סוף, אך בגאווה עצומה בבן שלה, מספרת שירה, אמו של יפתח, על הילד והנער שהיה, על המשפחה המיוחדת שבה גדל, על החברים ועל הערכים שהנחו אותו, וגם על האהבה המשותפת של שניהם למילה הכתובה. הרגישות והחמלה שהיו חלק בלתי נפרד מיפתח, והאהבה שלו למילים ולשירים, ליוו את היכולת שלו לראות תמיד את האחר ולקבל כל אחד ואחת, פשוט, כמו שהם.

סיפורו של סרן יהונתן (ג'וני) קרן ז"ל, שנפל בקרב בעזה ב-29/10/2024, הוא סיפור על אדם שהשאיר אחריו הרבה יותר מזיכרונות.

אחרי נפילתו, בין החפצים שהגיעו למשפחתו, נמצאה מחברת שכתב במהלך המלחמה. הוא כתב בה על המחשבות שלו, על החלומות, על הצבא, על החברים ועל המשפחה. הוא לא ידע וכנראה גם לא דמיין, שהמחברת הזאת תהפוך לאחת המתנות האחרונות שהשאיר אחריו.

עבור הוריו שי ולילך ואחיו הגדול איתמר, המחברת היא לא רק מה שכתוב בה. היא משהו פיזי שנשאר מג'וני – משהו שנכתב בידיים שלו, יצא מהראש ומהלב שלו ואפשר להחזיק אותו. מבחינתם, היא אולי הדבר שהכי קרוב ליהונתן שנשאר להם.

בשיחה מרגשת ומלאת השראה, אנחנו חוזרים אל הסיפור של ג'וני דרך המשפחה שלו – אל הילדות, הבית והקשר המיוחד בין בני המשפחה, אל הדרך שעשה כלוחם וכמפקד, ואל האדם שהיה מאחורי המדים.

אנחנו מדברים על הרגישות שהייתה חלק כל כך משמעותי ממנו, על היכולת שלו להיות שם עבור האנשים שסביבו, על המלחמה שבה נלחם ועל הפיקוד שעליו חלם.

ובעיקר, בעזרת המחברת, אנחנו פוגשים את ג'וני לא רק דרך מה שאחרים מספרים עליו, אלא גם דרך המילים שהוא עצמו השאיר אחריו.

סיפורו של רס"ר (מיל') אור ברנדס ז"ל, לוחם שריון, נהג טנק, שנפל בקרב ברצועת עזה. אור לא הספיק להיות פסיכולוג, אבל כל מי שפגש אותו כבר הרגיש שהוא כזה.

בשיחה מרגשת עם הוריו, שמחה ומיקי, הם משתפים על חייו של אור - נער שהתנדב בלי סוף, מדריך בבני עקיבא, סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה, ואדם שהאמין בכל ליבו בכוחה של שיחה אחת לשנות חיים. במילואים, בתוך הטנק ברצועת עזה, הוא לא הסתפק בללחום. דרך מכשיר הקשר הצה"לי הוא יצר את "העגלון בסלון" - מעין פודקאסט מאולתר שבו שוחח עם לוחמים, הצחיק אותם, עודד אותם ובעיקר הקשיב להם. כל פרק הסתיים באותה שאלה מפתיעה: "במה היית ממלא את האמבטיה?" שאלה שנשמעה משעשעת, אבל גילתה לא מעט על האדם שמולה.

בגעגועים אינסופיים הם מספרים על הילד שתמיד קם ראשון לעזור, על הצמחונות שבחר מתוך אידיאולוגיה, על החלום להיות פסיכולוג, על הרגישות שהפכה אותו לעוגן עבור כל כך הרבה אנשים, ועל הימים האחרונים שלפני נפילתו בקרב בעזה.

זהו פרק על אדם שבחר בחיים גם מתוך המלחמה, על היכולת להרים את הראש דווקא כשהכול סביב מתפרק, ועל המורשת שאור הותיר אחריו – להקשיב יותר, לאהוב יותר, ולשאול את השאלות שמצליחות להגיע ללב. וגם, אולי, לחשוב לרגע: במה אנחנו היינו ממלאים את האמבטיה שלנו?

סיפורה של רב"ט שירת ים עמר ז"ל הוא סיפורה של נערה שלא ידעה לפחד. ילדת טבע שאהבה סוסים, שדות ואנשים, שחיה את החיים במלוא העוצמה, והשאירה חותם עמוק על כל מי שהכיר אותה.

דרך הזיכרונות של אחיה יונתן, דודה אורי וחברתה הטובה אגם, נחשפת דמותה של שירת ים – ילדה מלאת שמחת חיים, חברה נאמנה, בת משפחה אהובה ונערה שהאמינה שאם כבר עושים משהו, עושים אותו מכל הלב. הם מספרים על הילדות, על האהבה הגדולה לטבע, על החלום להתגייס כתצפיתנית ועל הרוח המיוחדת שליוותה אותה בכל תחנה בחייה.

גם ברגעים האחרונים של הקשר איתה מתוך המיגונית בנחל עוז, המשיכה לדאוג למשפחתה ולחברותיה – בדיוק כפי שעשתה לאורך כל חייה

סיפורו של סמל עמיחי שמעון רובין ז"ל הוא סיפור על החיפוש אחר האמת. חיפוש אחר שליחות ואחר המקום שבו יוכל לתרום את המיטב שלו לעם ישראל. בכל צומת משמעותי בחייו הוא עצר, שאל, בירר ולא הסתפק בתשובות קלות. כך היה כשבחר את הישיבה שבה ילמד, כך כשהחליט להתגייס לגולני, וכך גם כששקל אם לצאת לפיקוד. הוא לא חיפש תפקיד או כבוד – הוא חיפש את הדרך להיות אדם טוב ומשמעותי יותר.

בשיחה עם אמו, בתיה, נפרשת דמותו של הילד הסקרן שגדל בעכו, של הנער שלא פחד לומר את דעתו בכבוד, של הבחור שהאמין שצריך לחיות מתוך אמת פנימית, ושל הלוחם שהפך לדמות מחברת ואהובה על כל מי שפגש. בכאב ובגעגוע, מספרת בתיה על הדרך שעשה מעולם הישיבה אל הצבא, על היכולת הנדירה שלו להנהיג מתוך ענווה, ועל הקרב הקשה בבוקר שמחת תורה, שבו המשיך להילחם ולהגן על חבריו גם לאחר שנפצע אנושות.

זו גם שיחה על המשפחה שנשארה מאחור – על שלושת הימים לצד מיטתו בבית החולים, על ההחלטה לתרום את איבריו, על האמונה שמחזיקה גם ברגעים הקשים ביותר, ועל ההבנה שגבורתו של עמיחי לא התחילה בשדה הקרב, אלא נבנתה לאורך חיים שלמים של אמת, אחריות, מסירות ואהבת אדם.

זהו פרק על בחירה, על שליחות, ועל אדם שהראה שאפשר למסור את הנפש גם בחיים עצמם – בכל יום מחדש

סיפורו של סמ"ר עידו בן צבי ז"ל, הוא סיפור על בחירה. הבחירה להיות אדם טוב יותר, בכל יום מחדש. לא טוב יותר מאחרים, אלא טוב יותר מכפי שהיית אתמול. על פתק קטן שהניח ליד מיטתו כתב לעצמו מטרה אחת: "להיות טוב יותר בתור בן אדם מכל המובנים". המשפט הזה לא היה רק שאיפה – הוא היה הדרך שבה בחר לחיות.

בעצב גדול אך בגאווה עצומה, משתפים הוריו, עמיר ושרון, בסיפור חייו של עידו – מהילדות באוקראינה, דרך תהליך ההשתלבות החברתית שלו כשחזרו לישראל, שנת השירות בניצנה, האהבה והזוגיות עם שירה, השירות בשריון ועד הרגע שבו חייו נגדעו, כשהטנק שלו, הטנק המוביל, נפגע.

זהו פרק על אדם שבחר להפוך את השאיפה להיות טוב יותר, לדרך חיים.

סיפורה של רב"ט נעמה בוני ז"ל הוא סיפור על צעירה שראתה בשליחות שלה הרבה יותר מתפקיד צבאי. כשהסבירה מדוע בחרה לשרת כמש"קית ת"ש ולא כחובשת, היא אמרה בפשטות: "אני חובשת של הנפש". במשפט אחד היא הגדירה את הדרך שבה ראתה את העולם – להקשיב, להבין, לחזק ולהיות שם עבור אחרים.

בגעגוע אינסופי ובעצב גדול, מספרת אמה, יעל, על ילדה סקרנית, יצירתית ורגישה, שאהבה ספרים, מוזיקה, כתיבה ואנשים. בעיקר אנשים. על צעירה שמחה שהשאירה אחריה מחברות, מחשבות, הקלטות וטקסטים שחשפו עומק נדיר, ועל השירות הצבאי שבו בחרה ללוות חיילים ברגעים המורכבים ביותר שלהם.

בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, כשהמחבלים תקפו את מוצב יפתח, נעמה נלחמה באומץ, התריעה בפני חבריה, סייעה להציל חיים, וגם ברגעיה האחרונים דאגה לאנשים שסביבה. היא נפלה בקרב בלימה על המוצב, לאחר שסייעה להציל את חייהם של עשרות חיילים.

לצד הכאב והאובדן, משתפת יעל גם בבחירה המודעת להמשיך לחיות – לשמור על הזהות שהייתה למשפחה לפני השבעה באוקטובר, להמשיך לעבוד, להמשיך ליצור, ולמצוא מקום לזיכרון של נעמה כחלק מהחיים, מבלי לתת לאובדן להגדיר אותם.

סיפורו של רס"ן (מיל') אריה ריין ז"ל, שנפל בקרב בעזה במהלך משימה להשבת חטופים, הוא סיפור על אדם שהאמין במעשים יותר מאשר במילים. הוא לא חיפש הכרה, לא ביקש תשומת לב ולא סיפר על כל הטוב שעשה, אבל כמעט כל מי שפגש אותו זכר דבר אחד – הוא תמיד רצה שלאנשים סביבו יהיה טוב.

בעצב ובגעגוע עמוקים מספרת אחותו, גלית, על הילד האהוב שנולד כשהייתה בת כמעט 14, על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם למרות פער הגילים, על הדרך שבה הפך לקצין שריון, למהנדס, לבעל ולאב, ועל הערכים שליוו אותו בכל תחנה בחייו.

זהו סיפור על משפחה, על אחריות, על אהבת הארץ ועל אדם שהשאיר חותם עמוק דווקא משום שמעולם לא ביקש להיות במרכז.

סיפורו של רס"ר (מיל') אלון פרקס ז"ל, לוחם, סטודנט, חבר, בן ואח, שנפל בקרב ב־3 ביוני 2025. בפרק מיוחד משתפים דניאל, חן ואושר, חבריו הקרובים לאורך השנים, בזיכרונות על מי שתמיד ידע לחבר בין אנשים, להקשיב, לייעץ ולהכניס אור לכל מקום שאליו הגיע. דרך הסיפורים שלהם נחשף אלון כפי שהכירו אותו באמת – מהילדות בקיבוץ, דרך השירות הצבאי, העבודה המועדפת ביוטבתה, האהבה לבשר, הטיולים, הזוגיות, הלימודים והמלחמה, ועד לאדם שהפך עבור רבים לעוגן של ממש.

לצד הסיפורים על הלוחם והמילואימניק, מתגלה גם צעיר סקרן שאהב ללמוד, לשאול שאלות, לראות את העולם מזוויות שונות ובעיקר להיות שם עבור האנשים שסביבו.

זהו פרק על עיגולים של שמחה – על המעגלים שאלון יצר סביבו בכל תחנה בחייו, ועל האנשים שממשיכים לשאת אותם גם היום.

יש אנשים שנכנסים לחדר וממלאים אותו בנוכחות שלהם. כאלה שאוספים סביבם חברים, שלא מפסיקים לצחוק, לחלום, לאהוב ולתכנן את הדבר הבא. כזה היה רס"ל שלום אוראל אלון ז"ל, שנפל בקרב על הגנת קיבוץ בארי בשבעה באוקטובר.

בפרק הזה מספרות אמו טלי ואחותו קורל על הילד שתמיד היה בתנועה, על הצעיר שחי את החיים במלוא העוצמה, ועל האדם שהפך כל מפגש לחוויה וכל חבר למשפחה. זהו סיפור על אהבה גדולה למשפחה, לחברים ולמדינה, על חלומות שעוד חיכו להתגשם, ועל צעיר שעליו נהגה אמו לומר שהוא לא חי 23 שנים – אלא הספיק לחיות יומיים בכל יום.

סיפורו של סגן ניצב ודים בליך ז"ל - לוחם, מפקד, בן, בעל ואבא לשלושה ילדים, שמעל הכול, היה אדם של אנשים.

בגעגועים אך בגאווה עצומה, מספרת אורטל אשתו, על הילד שעלה מאוקראינה, על הצעיר שלא הפסיק להציב לעצמו מטרות, על הלוחם שהפך למפקד מוערך ועל בן הזוג שכבש אותה בג'נטלמניות, בכבוד ובטוב הלב שלו.

דרך הסיפורים נחשפת דמותו של אדם שתמיד מצא זמן לאחרים – לחבר, לפקוד, לשכן או למי שנזקק לעזרה. רק לאחר נפילתו בקרב בבארי ב־7 באוקטובר, כשמאות ואלפי אנשים הגיעו לנחם ולספר כיצד נגע בחייהם, הבינה אורטל עד כמה רחב היה מעגל ההשפעה שלו.

זהו סיפור על מנהיגות שקטה, על אהבת משפחה, על נתינה ללא תמורה ועל אדם שהותיר חותם עמוק בכל מקום שאליו הגיע. פרק מרגש על חייו של גיבור, ועל המורשת האנושית שהשאיר אחריו

סיפור חייו ונפילתו של רס"ר (מיל') אליהו מאיר אוחנה ז"ל, שנהרג בקרבות במרכז רצועת עזה בשבת חורפית בדצמבר 2023.

בשיחה עם אחיו הצעיר דן, הוא משתף בכנות על הקשר המיוחד וההדוק שהיה לו עם אחיו הגדול, על אהבתו של אליהו (אלי) למשפחתו, אשתו וילדיו, על החיבור הטבעי והמוצלח שלו לעבודת כפיים, ועל רצף האירועים שהוביל לאותו מוצאי שבת גשום, בו קיבלה המשפחה את הבשורה המרה. דרך עיניו של דן, שהיה אז תלמיד כיתה י"ב, נחשפים התמודדות לא פשוטה עם האובדן הפתאומי, הקושי לחזור לשגרה, וגם מאמצי הנצחה מרגשים של המשפחה, שמנסה ללמוד לחיות ולשמוח, לצד הכאב

בפרק זה, משתפת יעל נאמן בסיפור חייו יוצא הדופן של בעלה, רס"ן ד"ר איתן מנחם נאמן ז"ל, משירות כקצין נשק בחיל הים, דרך לימודי רפואה והתמחות בטיפול נמרץ ילדים, ועד להתמודדות המטלטלת עם תאונה קשה בה נפגע בנם התינוק יהודה - אירוע שעיצב מחדש את דרכו המקצועית והאישית של איתן כרופא. באומץ רב, מתארת יעל את ההתמודדות עם רגשות האשם ואת תהליך השיקום הפרטי והזוגי שעברו לאחר התאונה.

בעצב גדול אך בגאווה עצומה, מתארת יעל את תפיסת עולמו הייחודית של איתן, את שעותיו האחרונות בבית בשבעה באוקטובר, בהן עזב הכל כדי להציל חיים בבית החולים סורוקה ובהמשך בקרבות הקשים באזור עוטף עזה, שם נפל כגיבור תוך מסירות נפש מוחלטת למען אחרים, בדיוק כפי שאמר לה בשיחת הטלפון האחרונה שלהם: "לא באתי לכאן לשמור על עצמי".

איתן התייחס למטופלים שלו כאילו הם ילדיו והשתדל לתת לכל אחד מהם יחס אישי ומותאם. לזכרו והנצחתו, הקימה יעל את מיזם "נאמני איתן", רשת של מתנדבים שילוו משפחות במצבים שהיקרים שלהם בסכנת חיים, באופן שמותאם לתרבות שלהם ולרקע ממנו הגיעו, בדיוק כפי שנהג איתן בחייו

סיפורו של סמ"ר נדב כהן ז"ל לוחם שריון מגדוד 77 שנפל בקרבות בעזה.

בשיחה מרגשת עם אמו מיכל ואחיו יונתן ורוני, הם מספרים על הילד המחונן שהכל היה פתוח בפניו ובחר להיות לוחם כי שם הוא תורם יותר ממה שהוא מקבל, על הנער ששילב רצינות בלימודים ושטותניקיות עם החברים ועל המכיניסט בעל חיבור עמוק לחבריו ולמדינה.

בחיוך עצוב וגעגוע, הם מעלים זכרונות משפחתיים של בית מוזיקלי ושמח עם חברים משותפים של שני הבנים, על אמא שנוסעת מאות קילומטרים כדי לתת עוד חיבוק לילד הלוחם שלה ועל הבחירה של רוני, האחות הצעירה, להתגייס לשירות צבאי ארוך ומשמעותי למרות האובדן האישי הכבד, כצוואה חיה לערכיו.

סיפורו של סמ"ר ליאם חזי ז"ל לוחם ומפקד בסיירת חרוב שנפל בקרב בג'נין כשהוא מוביל בראש את הכוח, סופג ראשון את הקליע ומציל בגופו את שאר החיילים.

בשיחה מרגשת עם אמו איילת ואחיותיו הגדולות טום ומיקה, הן מספרות על הילד והאח, הקטן בגיל, אך הגדול בגוף ובנפש, שמגיל צעיר תמיד הגן על החלש, על אדם ציוני וערכי שהצהיר שהוא מוכן למות למען המדינה וקיים את דבריו, על רגעי ההודעה לכל אחד מבני המשפחה ועל איך ממשיכים מכאן, למרות הכל.

סיפורו של השוטר רב סמל בכיר בוריס (בוקה) דנילוב ז"ל, לוחם מתפ"א, אשר נפל בקרב על קיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, בזמן שהוא והצוות שלו זינקו לתוך הקיבוץ כדי להציל אזרחים נצורים, היישר אל תוך מארב של עשרות מחבלים.

בעצב וגעגוע אך גם בגאווה גדולה, מספרת אחותו מרינה על האיש הרגיש מאחורי המדים והגבורה ההירואית, אשר בנה את עצמו בעשר אצבעות, שילב לימודים אקדמאיים עם משמרות מבצעיות, והיה עוגן לאימו, לאחיו, לאשתו ולשני ילדיו הקטנים, על הקושי עם החוסר העצום של אחיה הבכור ועל ההרגשה שהוא מסתכל ושומר עליה מלמעלה.

זהו שיעור מרתק על חוסן מנטלי, על כוחה של משפחה ועל הבחירה בחיים – איך מצליחים למצוא אור ותקווה דרך הדור הבא, גם כשהכאב נוכח בכל רגע

סיפורו של סרן אייל מבורך טויטו ז"ל, מפקד בגדוד 202 של הצנחנים שנפל בקרב בחאן יונס.

בשיחה עצובה וכנה מספרת אימו שירי על הילד הכריזמטי, הספורטאי, בעל כישרון כתיבה ועם קסם אישי שתמיד בא לו בטבעיות, על המפקד שדאג קודם כל לחייליו ורק אח"כ לעצמו, על ימי הלחימה בעזה, על רגע הבשורה שתפס אותה באמצע יום עבודה אך בעיקר באמצע החיים ועל הנכדה, איילה, שקרויה על שם הדוד שלא הכירה ודומה לו מאוד.

זהו סיפור על בן למשפחה אחת, שהפך לחלק מסיפור של מדינה שלמה ועל הדרך שבה אדם אחד משאיר חותם הרבה מעבר לזמן שהיה לו.

סיפורו של רס"ם (מיל') מארק קונונוביץ' ז"ל, שנפל באסון ה-21 ברצועת עזה.

בגעגוע עמוק אך גם בגאווה עצומה, מספרת אוראל אלמנתו על היכרותם המיוחדת באילת, על הלידה שהתרחשה שבוע בלבד לפני פרוץ המלחמה, ועל האינטואיציה המצמררת שתקפה אותה ברגע הנפילה.

בהפתעה גמורה לאוראל, מארק כתב מכתב פרידה עוצמתי, שעות ספורות לפני שיצא לקרב ממנו לא שב – מכתב שמהווה צוואה לחיים של משמעות ואומץ. אוראל משתפת בכנות על ההתמודדות עם השכול, על העוצמות שהיא שואבת מארבעת ילדיהם, ועל הבחירה להמשיך לחגוג את החיים למרות הכאב

סיפורו של סמל אדיר טהר ז"ל, שנהרג בקרב גבורה בבסיס ארז, בבוקר שמחת תורה, ה-7/10/23.

בעצב ובגעגוע עמוקים, מספר אביו דוד על הילד שתמיד היה שם בשביל אחרים, להקשיב, לתת עצה או סתם כדי להיות, על ההחלטה ללכת לגולני ולהצטיין שם ועל הקרב הקשה, בו נלחם אדיר יחד עם חבריו, באומץ לב מול עשרות מחבלים ובו גם נפל, קרב אשר עיכב את המחבלים מלהמשיך ולהתקדם לישובים הסמוכים, ובמותו, הציל אדיר רבים.

בפרק מטלטל במיוחד, מספר דוד סיפור אשר נשמע כמו תסריט אימה דמיוני - על ההחלטה לנסוע עצמאית לשטח האש כדי לחפש את אדיר, על הגילוי המזעזע על כך שגופת בנו הושחתה ועל והמבצע המודיעיני המורכב של השב"כ וצה"ל להחזרת הראש של אדיר לקבורה בישראל.

זהו שיעור על נחישות של אבא שלא ויתר עד שהביא את בנו לקבורה מלאה, ועל המוסריות של צבא שמוכן לסכן חיים כדי להשיב את כבודם של נופליו.

סיפורו של סמ"ר אורי בר אור ז"ל, לוחם בגדוד 50 של הנח"ל, שנהרג בקרב, ב 28/05/24 מפיצוץ מטען במבנה מרפאה ברפיח.

בשיחה מלאה בגעגועים עם הוריו קובי ונועה ועם אחיו הצעיר איתמר, הם מספרים על הילד החברותי והחייכן, הנער האנרגטי, המנהיג, הנגן והמלחין המחונן, שכתב עשרות יצירות וקומפוזיציות, ויחד עם זה היה ספורטאי מצטיין ולוחם בגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, מסלול שבחר כדי לעשות שירות משמעותי גם בצבא וגם בחקלאות ובהתיישבות, בדיוק כפי שכתב כבר בגיל 16 בסטטוס שלו: למה להיות "או או" אם אפשר להיות "גם וגם".

למרות הקושי וכאבי העצבות, בוחרים קובי ונועה בכל יום מחדש, לחיות חיים מלאי עשיה ומשמעות, בדיוק כפי שהיו לאורי, ולהמשיך לנגן בעולם את שירת חייו

סיפורו של סמ"ר עדי צור ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני, שנפל בקרב גבורה בשמחת תורה, ה-7/10/23 בהגנה על קיבוץ כיסופים.

בעצב עמוק עמוק ובגעגוע אינסופי, מספרים הוריו מאיר וסיגל, על עדי החייכן האח הצעיר של רועי ועמית, שהתמודד בנחישות עם כל קושי, על הלוחם המוערך שזכה בתואר "הסמוראי האחרון", על אהבה ארוכת שנים שלו ושל עינבל, ועל האדם שתמיד חשב על האחר לפני שחשב על עצמו ובחמלה רבה ראה את החלש וסייע לו, אם זה נער בכיתה, חייל בפלוגה או בעלי חיים. אהבתו לכלבים והאופן בו ראה כל יצור חי כבעל זכות לחיות חיים טובים ושמחים, הביאו אותו לאמץ דווקא את הכלבה הפצועה והחבולה ביותר ובסבלנות והתמדה להפוך אותה לכלבה מאושרת למרות מצבה.

גבורתו ואומץ ליבו בקרב מול עשרות מחבלים, אפשרו התארגנות של כוחות נוספים, שמנעו פגיעה קשה בתושבי קיבוץ כיסופים ובכך הצילו את חייהם של רבים.

סיפורו של סמ"ר דביר חיים רסלר ז"ל, לוחם בגדוד 51 של גולני, שנהרג בקרב קשה במוצב מו"פ דרום בשבת שמחת תורה, ה-7/10/23.

בעצב גדול ובגעגוע אינסופי, מספר אביו עמיחי על דביר חיים בנו הבכור, שתמיד ראה את הטוב בכל אחד ואת עצמו שם תמיד אחרי חבריו. כך גם מצא את מותו כשהוא מחפה על חבריו מפיצוץ מטען.

במהלך המסע לעבר הנצחתו של דביר ובאמונה גדולה, הבין עמיחי שההנצחה הכי טובה ונכונה לדביר היא פעילות שעוסקת בשמחה. כך פעל להקמתה של עמותת "שמחה באקסטרים" שפועלת לשמח משפחות שכולות, פעילות שנותנת לו כוחות לקום בבוקר ולהמשיך לפעול כאן.

האזינו לפרק על דביר, עצב ושמחה שחיים יחד.

סיפורו של סמ"ר איתי אברהם רון ז"ל, לוחם בגדוד 13 של גולני, שנהרג בקרב גבורה במוצב נחל עוז, בשמחת תורה, 7/10/23.

איתי, בנם הבכור של ערן ז"ל ושל דורית, יחד עם קבוצת חיילים, נלחמו במשך שעות, עד הכדור האחרון, במאות מחבלים שניסו לכבוש את חמ"ל נחל עוז. בהודעות ששלח למשפחתו וחבריו הדואגים, חזר ואמר: "אני לא חשוב עכשיו".

בעצב רב ובגעגועים אינסופיים מספרים אמו דורית, מוטי אחיה וירין חברו הטוב של איתי, על הילד הנחוש והשאפתן שהצטיין בכל תחום שנגע בו, על העצמאות הרבה שגילה, על הקשר המיוחד עם אחיו עמית, על הקרב הקשה שממנו לא שב ועל ימי ההמתנה להודעה על גורלו.

סיפורו של סמל אמיר לביא ז"ל, לוחם בחטיבת הנח"ל, שנהרג בקרב גבורה במוצב סופה בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר.

בשיחה מרגשת עם הוריו אלעד ורחלי ואחותו היחידה תמר, הם מספרים על האומן המחונן שידע לבחור את מה שטוב לנפש שלו, על הרצון שלו להתגייס לשירות משמעותי בנח"ל, על זמן איכות של כל אחד מהם איתו ובעיקר על אמיר שידע לגשת ללבבות ושהיה איש של אנשים, שכל כניסה שלו הביתה תמיד הייתה מלווה בשובל של חברים.

אלעד, רחלי ותמר מקיימים במאמץ רב, אך בנחישות רבה את צוואתו הלא כתובה של אמיר - להמשיך לנגן, לשתות, לחייך ולצחוק, בדיוק כמו שאהב לעשות

סיפורו של רס"ם (מיל') אלירז גבאי ז"ל, לוחם עורב גולני בסדיר וחטיבת יפתח במילואים, שנהרג במהלך פעילות לנטרול מנהרות חמאס במרכז רצועת עזה. בעצב גדול ובגעגוע לאלירז, מספרת אחותו שרי על ילדות שמחה בטבריה על שפת הכנרת, על תחביבו העיקרי של אלירז - צלילות בים, על אהבתו לאחייניות שלו ועל אהבתו הגדולה לרעייתו קורל. אלירז נהרג חודשים ספורים לפני לידת בנו ולא זכה להכיר אותו, אבל קורל חזקה ולוחמת ומגדלת את נועם בצורה הכי טובה שאפשר

סיפורו של סמל רועי פרי ז"ל, לוחם גולני שנהרג בקרב גבורה במוצב פגה, תוך שהוא מתעקש להילחם בחוץ ולהגן על חבריו.

בכאב גדול ובגעגוע אינסופי, מספר אביו עופר על הבן הספורטאי שהצטיין בטניס, על הבשלן שתמיד הכין להם את הביס המושלם, על הלוחם המקצוען שהיו לו רק חוויות ואף פעם לא התלונן, על האהבה הטהורה של רועי ובת זוגו נויאל ועל הבור העמוק והעצוב שהשאיר.

הכל לפני היה מושלם.

סיפורו של רס"ן אופק בכר ז"ל, מ"פ בסיירת גולני, אשר נפל בקרב גבורה קשה בכפר עייטה א-שעב בדרום לבנון, בעת שהוביל את חייליו בראש.

בעצב רב אך גם בגאווה גדולה, מספר איתי צדקה חברו הטוב את סיפורו של אופק, הלוחם האמיץ, אשר פעמים רבות הביט למוות בעיניים עד שלבסוף נכנע לו, החבר הטוב, הרגיש, בעל כישורים חברתיים גבוהים במיוחד, הילד והנער הסקרן, ההרפתקן והשאפתן אשר אהב לטייל ועוד ועוד זיכרונות מחבורה חיה של ארבעה חברים.

לצד העצב והחוסר הגדול, איתי וחבריו ממשיכים וימשיכו לתמוך במשפחתו של אופק ומשתדלים לקיים את צוואתו הלא כתובה שלו - לחיות

סיפורו של סרן עידן בלוי ז"ל, קצין קשר גדודי (קשר"ג) מצטיין בגדוד 13 של חטיבת גולני, אשר נהרג בקרב הגנה על חמ"ל התצפיתניות במוצב נחל עוז, בשבעה באוקטובר.

בשיחה עם אמו רוית, היא מספרת בכאב וגעגועים על חוויה מעצימה לגדל את עידן הילד, שהצטיין בלימודים ובכדורגל, על עידן הנער החברותי שהצטיין גם בשנות התיכון במסגרת "מסלול תח"ם" לבגרות טכנולוגית ברמה גבוהה, על עידן החייל, שהיה נכנס הביתה עם המדים, למטבח לטעימה היישר מהסיר וגם על ימי המתנה קשים עד להודעה.

המצוינות הייתה נר לרגליו של עידן, אבל לעולם לא התפשר על דרך ארץ ומתן כבוד לאחרים

סיפורו של רס"ר (מיל') איל מאיר ברקוביץ' ז"ל, אשר נפל בקרב בדרום רצועת עזה במבצע לחילוץ חטופים.

בשיחה מרגשת עם הוריו שמעיה וריקי הם מספרים על הילד הסקרן והמוכשר בעל כישרון האיור הגדול שהשתבח עם השנים, על הנער הרציני המעורב חברתית עם נוער סוסיא, על התלמיד המתמיד בישיבה הגבוהה ממש עד יום הגיוס, על השנינות שלו, על האהבה שלו למיכל רעייתו ועל השאיפה לאתגר את עצמו תמיד עד הקצה - בהתמדה בלימוד בישיבה, ברצון להתגייס לסיירת מטכ"ל, בלימודי רפואה ובכל תחום שבו נגע.

לצד הכאב העצום והבלתי נתפס, במאמץ ובכוחות רבים, ממשיכה משפחת ברקוביץ', להמשיך להאיר את העולם באורו של איל מאיר, אשר כבה בערב חג האורים

סיפורו של רס"ן (מיל') אליאב עמרם אביטבול ז"ל, סמ"פ בחטיבה 228 ("חטיבת הנח"ל הצפונית"), אשר נפל כשהוביל את חייליו בקרב גבורה בדרום לבנון, בשבת בראשית תשפ"ה.

בכאב וגעגוע, מספרת אשתו טל, על זוגיות מדהימה ואהבה גדולה שהייתה קצרה מדי, על קפה זוגי יומי קבוע עם שיחות עומק על חינוך הילדים ותוכניות לעתיד, על הבית שאליאב המהנדס תיכנן והיא ממשיכה לגור בו ולגדל את ארבעת ילדיהם ועל הטוב שהפיץ לכל עבר בפשטות ובטבעיות. כל כך טבעית ושגרתית הייתה הפצת האור והטוב אצל אליאב, כל כך אמיתית הייתה הנתינה שלו ללא תמורה, עד שטל אפילו לא הזכירה בשיחה, שאליאב תרם כליה, מתוך מחשבה על מה עוד ניתן לתרום ואיזו עוד שליחות הוא צריך למלא כאן.

לצד הקושי, והרבה בזכות תמיכה גדולה של הקהילה, החברות והמשפחה, בוחרת טל להמשיך את משימת חייו של אליאב, משימת חייהם - לחנך את ילדיהם לאותם הערכים והמורשת של אליאב.