תיק עבודות

אבי נשר הוא במאי ותסריטאי, יוצר ״הלהקה״, ״דיזנגוף 99״, ״סוף העולם שמאלה״, ״תמונת הניצחון״ ועוד רבים. את דרכו התחיל כמבקר קולנוע ועד היום הוא מגדיר את עצמו כ״מבקר קולנוע שעושה סרטים. לפני שאני כותב תסריט, אני כאילו כותב את המאמר שהייתי כותב על הסרט, אילו הוא כבר צולם״.

בסוף השבוע האחרון עלה לאקרנים סרטו החדש ״האהבות שלנו״, שעליו הוא אומר ש״זה לא סרט על שבעה באוקטובר, אלא סרט שמספר את סיפורם של חמישה־שישה אנשים, כולם אנשים שאני פגשתי. קולנוע הוא מדיום מיתולוגי, לא מדיום היסטורי. אין לנו את הלוקסוס לסחוב עכשיו טראומה 20 שנה. אני חשבתי שחייב להיות סרט שהוא במידה מסוימת גם מרפא וגם כזה שמחזיר אותך לעצמך ומזכיר לך מה שכן חינני כאן. ביום טוב - אמנות היא מועילה.

״אני יודע דבר או שניים על כאב נפשי גדול, ואני יודע דבר או שניים על הפיתוי הגדול פשוט להיכנע. כדרך האמירה של ניטשה - אתה מביט בתהום, התהום מביטה בך חזרה ובאיזשהו מקום אתה צריך להבין שאתה עדיין כאן ואתה צריך להתחבר למה שאתה יכול להתחבר אליו״.

למרות שעבד במשך תקופה בארצות הברית, הוא מגדיר את עצמו כמישהו ש״מאוד מכאן. אני כותב סרט מתוך החוויה שלי, והחוויה שלי היא כאן. אני אוהב ישראלים, אני אוהב תרבות ישראלית, אני מחבב את הבלאגן הזה שישראלים לא מצליחים לעמוד בתור, את החום המשפחתי הזה שגם הופך לגסות רוח, שגם חוזר למשפחתיות. יש משהו מאוד מאוד ייחודי במדינה הזאת ובאנשים שלה״.

לקח לו הרבה שנים להגדיר את עצמו כבמאי קולנוע (כשהתבקש היה כותב ״תסריטאי״). כשהוא כותב, הוא מספר, הוא מאזין לדמויות ועושה רק מה שהן רוצות. ״אני לא כופה עליהן סיפור. אני אוהב את הקולקטיביות של עשיית סרט, אני אוהב שיש עוד אמנים שמעורבים בזה ואין בזה שום פשרה, יש בזה את האנחנו הזה של היצירה״. 

סמדר צוק היא מנהלת בית הנסן בירושלים והמנהלת בפועל של שבוע העיצוב ירושלים מטעם חברת רן וולף. היא נכנסה לתפקידה לפני חמש שנים (חמש שנים סטנדרטיות, במיוחד כאן בארץ), ומה שהיא למדה בהן בפרספקטיבה הוא ש״בית הנסן זה אנשים, זה הכל אנשים״.

צוק מתייחסת למקום, ששוכן בחלל ההיסטורי של בית המצורעים בירושלים, כבית גידול. הוא מארח כדרך קבע דיירים קבועים ומתחלפים, מציג תערוכות, ובשנה האחרונה מקיים גם מגוון אירועים, לצד אירוע הדגל השנתי שלו – שבוע העיצוב ירושלים. ״אנשים באמת צומחים בתוך המקום, מקבלים הזדמנויות בתוך המקום וגם היום זה ערכים מאוד חשובים. גם אני הייתי סטודנטית בבית הנסן וקיבלתי את ההזדמנויות שלי״.

היא בוגרת התואר הראשון באמנויות המסך בבצלאל (״הייתי סטודנטית בינונית ומטה״), וממנו המשיכה ישירות לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות – שאותו למדה פיזית בבית הנסן. פרויקט הגמר שלה בתואר השני היה תערוכה שאצרה במקום, ואחריו קפצה למים העמוקים כשהציעה להפיק מסיבת פורים. ״הנסן, כמקום שמקדש את הרעיון הזה של צעירים ושל הזדמנויות - נתן לי את ההזדמנות״.

את שבוע העיצוב ירושלים, שמתקיים במקום מדי שנה, הם לפעמים מכנים ״החג שלנו״. ״אנחנו עושים מאמץ אדיר כל שנה לגייס את התקציב הזה מהממשלה במטרה להעביר את רובו חזרה לקהילת המעצבים. אנחנו תומכים ב־100 עבודות חדשות שמופקות עבור האירוע, ונותנים גם ליווי מקצועי וליווי אמנותי. 

״בכל שנה אנחנו יוצאים לדרך, בוחרים נושא, מוציאים קול קורא, מקבלים מאות הגשות וצריכים להתחיל לבחור. זו גם בחירה איכותית, אבל גם בחירה של היתכנות. זה שאנחנו מוטציה מאפשר לנו להיות עצמאיים ולייצר בחופשיות את תוכנית הפעילות השנתית שלנו; זו הצלחה אדירה בתוך העיר, הצלחה גם רב־גילית וגם רב־תרבותית״. 

אור אלתרמן ברנע היא מייסדת שותפה ומנכ״לית עמותת ״מקומות שמורים״ - שמנגישה אמנות ותרבות לקהל עם צרכים מיוחדים עם דגש על מגוון נוירולוגי. בעברה רזומה כעיתונאית, בין השאר עורכת מדור התרבות ב־ynet, צלמת חובבת; מייסדת קהילת האמהות ״מאמזון״ – האבטיפוס (או האם־טיפוס) של הרבה מקבוצות האמהות בפייסבוק; וזוכת פרס רפפורט (!) לנשים פורצות דרך (2025).

מקומות שמורים התחילה ב־2018, כפסטיבל להצגות ומופעים לילדים על הרצף, שאותו הקימה עם שותפתה שרון גבריאלוב. ״המוטו הוא כל התנהגות מקובלת וכל תגובה היא טובה. כשהתחלנו חשבנו שנעשה פסטיבל של יומיים אחת לשנה, אבל לפי התגובות היה ברור שיש דרישה הרבה יותר רחבה. ראינו ילדים שבפעם ראשונה יושבים בהצגות, במופעי מחול, במופעי מוזיקה - זה היה בלתי נתפס לחשוב שהם יצטרכו לחכות עכשיו שנה שלמה״. נכון להיום לעמותה יש רפרטואר של יותר מ־30 הצגות שרצות כל השנה בכל הארץ – בעיקר לילדים, אבל לא רק, כולל כאלה של יוצרים ויוצרות שחוזרים עם מופעים חדשים מותאמים.

לצד המופעים וההצגות שרצות כל השנה, העמותה מפעילה חוג תיאטרון לילדים אוטיסטים שייפתח השנה בפעם השלישית בביכורי העתים; הכשרות שהן מעבירות לגופי תרבות וצוותי הדרכה, ומגוון של שיתופי פעולה (כמו, לדוגמה, עם הספרייה הלאומית) שמטרתם להנגיש חוויות תרבות לילדים ולמבוגרים ממגוון נוירולוגי.

בין היוזמות של העמותה גם ״הצגה מתארחת״ שבמסגרתה ״השחקניות מגיעות לשלושה ימים ברצף לבית ספר. כשהילדים רואים את ההצגה ביום השלישי, הם יודעים איך נבנית הצגה, כי פירקו להם אותה למרכיבים ואז בנו בחזרה״. גם עבור היוצרים, היא מספרת, ההשתתפות מפתחת שפה אמנותית אחרת.״רוב מי שהמשתתף אצלנו בפסטיבל או לקח חלק בהצגות האלה, השאירו את הגרסה הרגישה גם לקהל הרחב - כי הם ראו שזה עובד יותר טוב״. 

עמיר מרק הוא סמנכ״ל העיצוב של Facetune, אפליקציית עריכת התמונות והווידאו מבית לייטריקס שפעילה כבר 12 שנה ומונה כ־300 מיליון משתמשים. מרק הגיע לעולם הטק ממסלול לא שגרתי: הוא בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ופרויקט הגמר שלו, שכלל בגדים מתנפחים, הגיע עד לשבוע אופנה בסיאול. 

אחרי שנתיים בוויקס וניהול הסטודיו של ענני תקשורת (״תמיד היה לי ברור שהדברים שאעשה יהיו קצת יותר רחבים מאופנה״) הוא הגיע לפייסטיון לפני כחמש שנים, וכיום מוביל את העיצוב שלה בעת שלייטריקס מתפצלת לשני מוקדים – האפליקציה הרווחית ומודל הוידאו LTX.

מבין הפרויקטים שעבד עליהם במהלך השנים אפשר למצוא את Outfit, שמשחזר בגד מתוך רפרנס על גבי תמונת המשתמש; ומייקאפ, ייצוג דיגיטלי נאמן של מוצרי איפור אמיתיים – הכנה לעולמות ה־try-on שיחברו ייצוג דיגיטלי לחוויית רכישה ויעזרו למשתמשים לקבל החלטות לפני הקנייה.

בעבודה היומיומית מרק אוהב במיוחד את האינטראקציה עם אנשים ואת המפגש עם המשתמשים, וזאת אחת הסיבות שבכל הקשור לבינה מלאכותית הוא אופטימי, וסבור שתמיד תתעורר גם מגמת הנגד של חזרה לקראפט ולאותנטיות. ״מעצבים זה לא משהו שאפשר יהיה לוותר עליהם או להחליף, הם פשוט יצטרכו להיות ורסטיליים יותר״; ולסטודנטים הוא אומר ש״מי שלא מאמץ את היכולות החדשות פשוט לא יהיה רלוונטי״.

עמרי מרכוס הוא תסריטאי, אסטרטג תוכן ומרצה; מלמד בסם שפיגל קורס ליוצרים על שימוש בבינה מלאכותית, מעביר סדנאות ליוצרים בכירים ומלמד בזום כותבים אמריקאים זוכי אמי ואוסקר (!). ב־11.10 ישתתף הוא בכנס Intent של פורטפוליו, טאבטאבטאב ו־open, שייערך בבית ליסין, ויעזור לנו להכריע האם אפשר להגיד היום משהו מקורי.

״הבינה המלאכותית נותנת לך אשליה שאתה יכול לייצר המון המון תוכן. מה שנורא זול זה היצירה, אבל מה שנורא יקר זה השיפוט״. לדבריו, זו גם נקודת המפנה של העידן החדש: המעבר מלהיות יוצר ללהיות אוצר. לאחרונה, לדוגמה, ביקש מצ׳אט gpt למפות יותר מ־20 שנה של הדרייב והג׳ימייל שלו, וקיבל 49 עמודים שסרקו למעלה מ־6,700 פריטים מאז 2003 וזיהו את הדפוס שליווה אותו לאורך כל הקריירה: החיבור בין טכנולוגיה לתוכן.

את המתודה שלו הוא מסביר דרך ״מודל שלוש הקומות״ (תנסו להתרכז): בקומה הראשונה אוספים את כל המידע על הנושא, מראיינים את עצמך בעזרת הבינה ונועלים את הכל ב״גן סגור״ שלא מאפשר הזיות; השנייה היא ״בית מלאכה סינתטי״ של מומחים שמכסים את החסרונות של היוצר; והשלישית היא קבוצת מיקוד סינתטית, הבאפר שמחליף את המפיק או הקהל. כך, לדוגמה, הוא בדק ספר מול קבוצת מיקוד של ארבעה תחקירנים (סינתטיים) מערוץ 14, כדי לאתר בו מוקשים.

עוד לפני שהפך ל״בינרקומן״ (מילה שהמציא, בסיוע הבינה, כמובן), עבד בין השאר בקמפיין של מרצ, שבו הוחלפו תמונות הטינדר של העובדים בסלוגנים של המפלגה והותקנו בווייז שני נרטורים – ניצן הורוביץ לשמאלנים ומירי רגב לימנים. הוא היה גם שותף ליצירה של אפליקציית ליקוק־המסך אחרי בחירת טראמפ, שגרמה ללא מעט אמריקאים ללקק (ליטרלי) את הטלפון שלהם.

דווקא בעבודה עם החסר, שאפשר להבחין בה עכשיו בתערוכה של נומה בר במוזיאון תל אביב, הוא רואה אתגר אפשרי: ״אני לא יודע אם הבינה המלאכותית אי פעם תדע לעשות את זה״. אנחנו מחזיקים אצבעות (או משהו).

-

כנס intent, פרטים וכרטיסים: https://www.intent.co.il

יחזקאל לזרוב - שחקן, במאי, אוצר ואיש חינוך - הוא ראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים ומייסד שותף של סטודיו אנקורי, שחוגג השנה בר מצווה. השנה, בגלל שהיה לו קצת זמן פנוי, הוא יזם גם תוכנית לתואר שני בסמינר הקיבוצים בשיתוף תיאטרון הבימה, שבה יעברו 12 סטודנטים תהליך מחקרי של שנתיים וגם יתחילו ליצור בעצמם יצירה לתיאטרון. 

״אני מאמין גדול שאנחנו צריכים להפסיק לעשות הפרדה בין אקדמיה לשדה התיאטרוני או האמנותי. סטודנט חייב לדעת שהמערכת דואגת לו - לא רק להמשך דרכו כשיעזוב את בית הספר, אלא גם תוך כדי. הוא צריך לפגוש את השדה כמה שיותר״.

לצד ההכנות לפתיחת שנת הלימודים, הוא עובד בימים אלה על בימוי של ״פונדק הרוחות״ - ״היצירה הראשונה שאני באמת לוקח עליה אחריות. אני קורא לזה תיאטרון מוזיאלי - תיאטרון שהוא מפורק ויש בו גם מיצגים ויש בו גם ארט ועוד דברים שאני אוצר״.

ברזומה שלו אפשר למצוא ריקוד סטפס (מגיל שמונה), שנה בלהקת המחול בת שבע (״אחרי שבוע ביקשתי מאוהד נהרין לעזוב״), משחק ובימוי, אוצרות וחינוך. ״היום אני כבר לא עובד בנרטיבים מקבילים, אלא חווה את החיים כיחידה אחת. אני מגדיר את זה כתהליך ספירלי. 

״אתה צריך לעבור קודם את השלב שבו אתה מפסיק להרגיש רגשות אשם על זה שכל פעם אתה עובר מדבר לדבר - פתאום אתה רוקד, פתאום אתה משחק, פתאום אתה מביים, פתאום אתה מעצב. אין את זה יותר אצלי היום. הכל זו יחידה אחת והיא מאגר של ידע וניסיון, והיופי והכיף האמיתי הם בתוך המהלך הזה. 

״היום אני כל בוקר קם בניצחון. אני מביים משהו, משחק במשהו, אוצר משהו, מנהל משהו. אני פשוט נהנה״. 

המאיירת מאיה איש שלום היתה בטוחה שתלמד עיצוב אופנה. מכיתה ח׳ תפרה לעצמה את כל הבגדים על מכונת תפירה שקנה לה סבא, כולל דברים ״מוגזמים ומשונים״, ואת שמלת הכלה שלה תפרה בעצמה. מה שהטה את הכף היתה ההבנה ש״בתקשורת חזותית אפשר לגעת בכל נושא בעולם״.

פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עסק בזיכרון: היא פרסמה קול קורא, קיבלה כ־400 זיכרונות ילדות מזרים, איירה 30 מהם וציירה את עצמה כילדה בתוך הזיכרונות של אחרים. גם הרומן הגרפי שאיירה, Homebound, מבוסס במידה מסוימת על חוויותיה האישיות אחרי שחיה שבע שנים בניו יורק וחזרה ארצה בתקופת הקורונה, לבית שכבר לא היה בדיוק הבית שהכירה. 

זהו ספר מקסים של 160 עמודים בלי מילה אחת, על אישה שיורדת מרכבת ומטיילת עם מזוודת טרולי בין בתים - קטן מדי, גדול מדי, פנטסטי מדי - בחיפוש אחר בית. הדמויות שלה מספרות את הרגש דרך הגוף, לא דרך הבעות הפנים.

איש שלום עובדת לא מעט עבור העיתונות, מאיור לניו יורקר בתקופת הקורונה על אימהות יחידניות בבידוד, ועד לאיור לכתבה בהארץ על ״האבולוציה של האבולוציה״. לצד זה יצרה לאחרונה פרויקטים למחלקת החינוך של הספרייה הלאומית, שם איירה בין השאר כרטיס פופ־אפ משלוש שכבות שמזמין ילדים להרכיב סיפורים משלהם. לא מזמן איירה גם עבור אירועי בתים מבפנים, בירושלים ובתל אביב - ״אלה תכלס שני הדברים שאני הכי אוהבת לאייר - בתים ואנשים״.

בשנה האחרונה היא הציגה את ״ברכת שלום״ במסגרת פסטיבל אאוטליין בכיכר ספרא בירושלים - איורים אישיים ברובם, שאיירה מחדש בפורמט של שני מטר; וגם  ציירה את ציור הקיר הראשון שלה, בבית ספר בחריש (״שלושה ימים בלי לחשוב״). את הקירות בבית ה״חדש״ שעברה אליו לפני כמעט שנה עוד לא אבזרה, אבל אנחנו סומכים עליה. 

אבישג שאר־ישוב היא צלמת עיתונות ודוקומנטרית, שעובדת בתחום כבר 16 שנה. בין תצלומיה המוכרים ואלה שהפכו אותה לסטארית מקומית הם אלה של בנימין ושרה נתניהו בחגיגות המימונה ושל איילת שקד אל מול שולחן ריק. בארבע השנים האחרונות וחצי היא יוצרת ומצלמת גם עבור הניו יורק טיימס – דבר שהתגלגל קצת במקרה, אחרי שהיתה בטוחה שאחד מעורכי העיתון בכלל שנא את העבודות שלה.

היא לא למדה צילום מעולם, והחלה את דרכה כצלמת שסיקרה בעיקר אסונות (ולא חסרים כאלה אצלנו). לאורך כל השנים היא עובדת במקביל על צילומי עיתונות ועל פרויקטים אישיים שלה, גם הם מתחילים לפעמים מעבודה. בין אלה נמצא גם הפרויקט שבמסגרתו היא מתעדת כבר למעלה מעשור קהילות אקולוגיות ברחבי הארץ (״אולי זו תהיה תערוכת היחיד הראשונה שלי״), וזה שצילמה בנורבגיה כשהגשימה חלום לשחות עם לוויתני אורקה.

בשבוע הראשון של המלחמה היא נשלחה לצלם שורדות ושורדים מ־7 באוקטובר ולתעד את עדויותיהם. סדרת הפורטרטים פורסמה בשער ובכפולת עמודים בניו יורק טיימס וזכתה בתמונת השנה של יוניסף. ״פתאום מצאתי את עצמי מול שורדים, כשאין איתי כתב, ואני לא יכולה רק לצלם אותם - מישהו צריך לתעד את הסיפור שלהם. חלקם סיפרו לי לראשונה את מה שעבר עליהם. הבנתי שזה תיעוד שמישהו חייב לכתוב אותו. ואיכשהו, לא משנה לאן הגעתי, לא משנה באיזה שעה צילמתי - תמיד היתה שם איזו קרן אור״.

אחד הדברים שמושכים אותה בצילום הוא חוסר הוודאות. ״אני מגיעה למקום שהכי לא סביר שיהיה בו תמונה טובה, ופתאום קורה משהו״. בעידן הבינה המלאכותית היא מאמינה שצילום עיתונאי חשוב אפילו יותר, כי התפקיד שלה הוא להביא את האמת. ״המחמאה הכי טובה שנותנים לי כצלמת, היא שהצילום שלי נראה כמו ציור. אני לא יודעת לצייר, וזה גורם להרגיש כאילו פרצתי את המדיום, כאילו הצלחתי לצייר באור״. 

עידית סוסליק היא חוקרת מחול, מרצה, כותבת ורקדנית (למרות שהיא כבר לא מגדירה את עצמה ככזו) - שבשנים האחרונות מתמקדת במחקר ובכתיבה על מחול ישראלי. ״מבחינתי כתיבה היא אקט של תקשורת, היא ה־being שאני הכי מלאה בו בעולם, המקום שבו אני הכי חשופה״. 

בתחילת שנת 2023 חשפה את תהליך הכתיבה שלה גם מול קהל במסגרת התערוכה ״דמיינו מוזיאון (או: הגוף הזוכר)״ במוזיאון תל אביב, שבמסגרתה הזמינה אותה האוצרת רותי דירקטור להשתתף בתהליך פרפורמטיבי, לצד ניב שינפלד ואורן לאור, שעל עבודתם היא כותבת ספר.

 

סוסליק מגיעה מעולמות הפלמנקו, וגם את לימודיה האקדמיים הקדישה למחול הספרדי (הדוקטורט שלה עסק בפלמנקו ופיוז׳ן). ״לי היה ברור מתחילת המסע שאכתוב דוקטורט על פלמנקו. זה סוג של ריקוד שבאמת מזמין לצלול למעמקים רגשיים שהם שונים ממחול אחר. זו חוויה מאוד חשופה, גם בתהומות של העצב וגם באקסטזה של השמחה״. 

 

היא רואה את עצמה כשליחה של השדה שבו היא עובדת: ״אני אוהבת את הגם וגם, אבל במיוחד את ההתעסקות עם המילה. מילים מעסיקות אותי והן כל כך מקודשות עבורי, שלפעמים לוקח לי שבוע להעלות פוסט לפייסבוק״ (וזו הסיבה, אם אתם שואלים, שבגללה אין לה אינסטגרם). 

״בחרתי לוותר על להיות מבקרת כי הרגשתי שזה גורם לי מועקה אמיתית לכתוב טקסט שבסיומו יש ציפייה שאתן פסקת פאנץ׳; אבל את כל ההרצאות והשיחות שלי אני מסיימת ב׳לכו לראות מחול ישראלי׳״. אנחנו מחזקים.

סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד.

וייל נולדה וגדלה בשוודיה, והגיע לארץ לפני 30 שנה. ״באתי כמו יהודיה טובה, התכוונתי לבוא לחצי שנה. התחלתי ללמוד פה באוניברסיטה ופגשתי אנשי תרבות ואמנות שרצו לשנות את העולם ולעשות אותו יותר טוב״.

היא עשתה עלייה רשמית, ומאז חיה ופועלת על קו ישראל־שוודיה. במהלך השנים יצרה קשרים ושיתופי פעולה בין המדינות, בין השאר בתצוגה של אמנים ואמניות מישראל בשוודיה, ביניהם גם כאלה מהחברה הערבית, מבקשות מקלט מאפריקה ועוד.

במגזין III היא עובדת לצד האוצרת כרמית גלילי, ויחד גם אצרו את התערוכה הנוכחית במקום - So Let Us Now Begin at the Beginning, שבה מוצגות עבודות של ארבעה אמנים בינלאומיים מתוך אוסף מגזין III - כריסטיאן בולטנסקי, פול צ׳אן, ג׳ונתן מונק וטוני אורסלר; יחד עם עבודות של שתי אמניות מקומיות - יעל בורשטיין וסמאח שחאדה.

כמי שנמצאת באינטראקציה רציפה עם אמנים ומוסדות אמנות בעולם, וייל שמה לעצמה למטרה לגרום להם להבין ש״אנחנו לא הממשלה. אני חיה ונושמת את האווירה הזו כי אני בין מדינות כל הזמן. לקח לנו הרבה זמן להחליט שאנחנו מציגים עבודות מהאוסף, אבל הבנו שאם לא נעשה את זה – אנחנו מחרימים את עצמנו. הדבר הכי חשוב שיש לי לעשות הוא לספר איך אנחנו עובדים. אני מבינה את האמנים בעולם ואת הדרך שבה הם מסתכלים עלינו, אבל באותה צורה חשוב לספר גם מה אנחנו עושים״.

פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״. 

בר נולד בעפולה וגדל בעמק יזרעאל, ובחופשים הלך עם אביו, שעבד 46 שנה בקק״ל, להסתובב ביערות. ״גדלתי מוקף בכפרים ערבים ובדו־קיום, שאני לא יודע אם כבר קיים היום. לקחתי את זה איתי ואני מנסה בעבודות שלי לעסוק בצדדים שאולי לא בהכרח מתחברים״.

הוא למד תקשורת חזותית בבצלאל, שם פגש את אשתו דנה, ומאז שנת 2000 הם חיים ועובדים בלונדון. ״כילד רציתי להיות צייר. לא ידענו אז מה זה מאייר או מעצב. בבצלאל הדברים התחברו, כשגיליתי את העולם של האיור. נמשכתי למקום של ציור כדרך תקשורת מיידית. היום אני יוצר משהו ותוך כמה שעות הוא מתפרסם ואנשים רואים אותו. ברחבי העולם אנשים רואים את העבודות שלי בטורים קבועים שבועיים, זה משהו שפחות קורה בתחום האמנות הפלסטית״.

לצד כל זה הוא גם מרגיש אמן, ״במסירות, בהקרבה החברתית. אתה תמיד בתוך תהליך, לפעמים אתה עם אנשים והראש במקום אחר לגמרי. אין לי סדר יום, העבודה היא לא טכנית ולא צפויה. זה לא קל, אבל זה מרתק. אלה סוג של חיים שלמים כסטודנט שכל הזמן סקרן, מתבונן, חוקר. אין איזה רגע של ׳כבר עשיתי את זה׳, יש כל הזמן את הדבר הבא״.

התערוכה במוזיאון תל אביב היא גם התערוכה המוזיאלית הראשונה שלו, והיא כוללת עשרות עבודות מתקופות שונות ומפרויקטים שונים, כולל אחת שנוצרה במיוחד עבור התערוכה, מחווה לקיץ בחוף הים של תל אביב, וכוללת הרבה מטקות (תצטרכו לבוא לראות בעצמכם). ״מאחורי כל דבר יש סיפור, וכל סיפור אפשר לצייר. לפעמים מילה אחת או שתיים מספיקות״.

מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב.

בש מגדירה את עצמה כמעצבת שמאמינה בשיתופי פעולה. אחד הראשונים שיצרה היה עם האמנית זויה צ׳רקסקי, שהתחיל ב־2013 וכלל ליין של בגדים מבד עם ציוריה של צ׳רקסקי, שמתארת טיפוסים תל אביביים שלובשים את בגדיה של בש. ״אני מעניקה חשיבות לזה שרעיונות יהיו מעגליים. שהדברים יקבלו סגירה נכונה״.

בשנים האחרונות היא מעצבת לא מעט גם לעולם המחול, עניין שהתחיל אחרי שהתחילה לרקוד בעצמה בקבוצת מחול ביפו. אחד הפרויקטים היה שיתוף פעולה עם הכוריאוגרפית גלית ליס, ובימים אלה היא עובדת עם הכוריאוגרפית עדי חנן על עיצוב תלבושות להפקה של ״הנסיך הקטן״ באופרה בווינה. ״זה מעניין אותי גם מבחינה אנטומית. איך הגוף זז בבגד. אני יכולה להבין הסברי תנועה, יכולים לתת לי מילים ואני יכולה לראות את הקונספט״.

במהלך 20 השנים שבהן היא פעילה, היא הבינה שהיא חייבת ליהנות מהעבודה, ובשנה האחרונה התווסף לזה גם הגילוי שהיא נהנית ללמד – בקורס שהעבירה בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב באוניברסיטת חיפה. ״אני לא שורדת - זו הבחירה שלי, זה המקצוע שבחרתי. מתלווים לזה קשיים אבל זה חייב לבוא עם הנאה, זו דרך חיים״.

תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת  בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״.

בעקבות ההצלחה של היצירה הראשונה, ״גן נעול״, נולדה הלהקה, שמונה היום 26 רקדנים ורקדניות במשרה מלאה. ״אנחנו להקת המחול שמעלה הכי הרבה יצירות בשנה – כ־120 יצירות. השנה היו לנו 13 יצירות ברפרטואר; רק בשבוע שעבר היו לנו חמש הופעות״.

את הסגנון האמנותי שלו הוא מגדיר ככזה שמונע מרגש. ״יש כוריאוגרפים שעוסקים במחקר תנועתי. העולם שלי הוא תמיד עולם דרמטי. התנועות נוצרות מתוך דו שיח ומתוך רגש. אני חושב שזה גם סוד ההצלחה של קמע – שהצופים עוברים איתנו מסע רגשי״. ביצירה האחרונה של הלהקה, ״ערגה״, הוא הכניס גם רגש מתוך חייהם הפרטיים של שאר הרקדנים. כך, לדבריו, הוא יודע שהיצירה תדבר לעוד אנשים.

״בשנים הראשונות הייתי עסוק בהאם זה יעבוד, מה יגידו המבקרים. היום אני משוחרר מזה. אני יודע מי אני ואני יודע מה אני, ואני צריך להאמין שהקהל מספיק אינטליגנטי ומספיק סבלני. אני יוצר מתוך מה שאני רוצה להגיד״.

המחול, מבחינתו, מעניק גם נעורי נצח (״אני עובד עם אנשים צעירים, שיש להם גם את היכולת להביא קהל צעיר״), ובשלוש השנים האחרונות הוא מצא את עצמו לא פעם, כמנהל להקה, דואג לרקדנים שלו יותר מלעצמו. ״ברגע שמתחילה מלחמה אני מתקשר לרקדנים שלי, אני מגויס אליהם, לא אכפת לי שייפול עליי טיל. בשנים האחרונות הבנו שהעולם סגר עלינו, ושחייבים לייצר שינוי במדינה הזו ובאיך שהיא מתנהלת, קודם כל בשבילנו – האנשים השפויים״.

אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״.

הוא למד אדריכלות באוניברסיטת אריאל ולאחר מכן עבד במשך שמונה שנים אצל דנה אוברזון (״חיבור מושלם״). היום הוא עובד כעצמאי שמתכנן ומעצב בתי ודירות מגורים, בתי מלון וחללים נוספים בארץ ובחו״ל. ״מה שמאפיין אותי כאדריכל הם בעיקר הפרטים הקטנים שמגיעים לא לשם קישוט, אלא כשפה אדריכלית. אני יודע להגיד אם האדריכלות שלי טובה אם היו בה מספיק פרטים וחיבורים מעניינים בין חומרים שיוצרים את הסימפוניה״.

אחד הפרויקטים שהכי מזוהים עם השפה שלו מבחינתו הוא העיצוב של הדירה הפרטית של בן זוגו ושלו – בית מודולרי שמבוסס על לופט גדול שיודע להיסגר ולהיפתח לחדרים. בתחום המסחרי הוא גאה במיוחד במלון שעיצב בדיסלדורף בתקופת הקורונה, שכולל משחק עם גובה התקרות, התאמה לאמנות טקסטיל מיוון ועוד. ״זה לא היה המלון הראשון שעשיתי, אבל הרגשתי שהוא כל כך נכון״.

השלב שהוא הכי אוהב בתהליך העבודה הוא ״יום הצגת החלופות״: ״זה השלב שהכי מקפיץ לי את הלב, בקטע טוב. אני מתכנן על נייר פרגמנט ורק אחרי מעביר למחשב, מדפיס את כל האביזרים וכשאנחנו פורסים את הכל על השולחן והלקוחות מגיעים – זה מבחינתי החלק הכי כיפי״.

ואם יש דבר שהוא מנסה להמנע ממנו זה טרנדים אינסטגרמיים (בארץ ובעולם). ״כל דבר שאני שואב ממנו השראה, אני מנסה קודם כל להבין למה אני אוהב אותו, כדי שהוא לא יהיה קופי־פייסט. אומרים שכשאתה רוצה לעשות משהו בהשראת משהו אחר – אתה לא צריך להעתיק, אלא לעשות אותו טוב יותר״.

דורון צברי הוא במאי, מרצה ואקטיביסט שפעיל כבר למעלה משלושה עשורים. הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלו, ״האח של דריקס״, היתה נקודת הפתיחה שהובילה לקריירה ענפה שבמסגרתה יצר סרטים וסדרות, בדגש על דוקו. על הפרויקט האחרון שלו, ״סיכוי להינצל״ (yes) – סדרה תיעודית על אביתר בנאי, הוא עבד 11 שנים. ״אני מכיר את התחושה הזאת שמשהו שלך יוצא ומתפוצץ, אבל אביתר לא דומה לשום דבר. בזכות המפגש עם אביתר הפכתי לאדם טוב יותר״.

על אביתר בנאי הוא אומר שהוא ״איש מואר, אבל בשיחות איתו אני צריך לראות את המקומות החשוכים כדי להאמין. אם אני אראה את החושך – אני אאמין לאור. אני אדם מאמין, המון שנים האמנתי בקולנוע ואמנות – זו היתה המהות והמשמעות. אמנות יכולה לשנות את המציאות ובשם זה פעלתי. רציתי שסרטים שלי ישנו את המציאות ובכל פעם התאכזבתי שזה לא קרה״.

אבל זה כן קרה, בין השאר במקרה של ״המדריך למהפכה״ שיצר עם אורי ענבר (2010). ״15 שנה הקדשנו למלחמה ברשות השידור. חוק התאגיד שעבר בסוף בכנסת הוא חוק שכתבנו יחד עם עו״ד מיכאל ספרד, ובסוף קם התאגיד, כך שיש לי גם מניות בהקמתו״. כשעבד במשך שלוש שנים על ״מגש הכסף״ (2011) שיצר יחד עם אמיר בן דוד, היה בטוח ש״הסדרה תצא ותפיל את ביבי. שלושה חודשים אחרי נכנסתי לדיכאון כי הבנתי שביבי לא נפל״.

מה שמאפיין מבחינתו את העבודות שלו - הוא רגש. ״בגלל שעברתי כל כך הרבה גלגולים, אני מבין את הישראליות ועסוק בה בכל הגוונים שלה. אני יודע לעבוד במינונים שמפעילים את הצופה, לדעת ללחוץ נכון על כפתורים. הכי אני אוהב לספר סיפורים ולגעת באנשים״.

ברק רותם הוא אמן (או אמן וידיאו, כמו שהוא נוטה להגדיר את עצמו), בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שבשנתיים האחרונות עובד בעיקר ביצירה של עבודות בתנועה ב־AI. בימים אלה הוא מציג עבודות חדשות בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ובשבוע העיצוב ירושלים, אחרי שבשנה האחרונה הציג בתערוכות נוספות וגם השתתף בביאנלה לאמנות באיחוד האמירויות.

הוא חשב שיהיה יוצר דוקו, אחרי שפרויקט הגמר שלו בבצלאל, הסרט ״אריזות״, הגיע ליס דוקו, וגם כשהוא יוצר היום עם הבינה המלאכותית, הוא בונה את העבודות כך שהוא לעיתים מעמדת הבמאי המתעד. ״אחד הדברים שהניעו אותי לעבוד עם הבינה הוא שהכל עוד היה נראה קצת אותו הדבר. הרבה אנשים עדיין מתלהבים ממה שהכלי יודע לעשות, ולא ממה שאפשר לעשות איתו. לעבודות שלי אני מנסה כל הזמן להכניס טקסטורה ועומק, שיהיה בהן קצת יותר משטיחות הזו שהבינה מאומנת ליצור״.

העבודה במוזיאון ארץ ישראל שנקראת ״קוד מוזה״, מבוססת על התמה השנתית – מעשים וימים – ועל הפואמה של הסיודוס שנושאת את השם. ״ניסיתי להכניס אליה את עבודת הכפיים. יש בה אדמה, מעדרים, שברים. מפגש בין מסורת למשהו חדש, בין קראפט לקוד״. בשבוע העיצוב הוא יצר עבודה תחת התמה ״שער נצחון״, שאליה יצק את התחושות של ״ברק בן ה־16 שרוצה להרגיש שייך. זו הקרנה על משטח נירוסטה של כל מיני גופים מתחרויות ספורט שמשוכפלים, ומגיעים לקרב בין לבין״.

על עבודה עם בינה הוא אומר ש״הכל כבר נעשה, צריך רק לפתח טעם. הרגע שאתה עומד מול התוכנה הוא הרגע שבו נכנס הטעם, הרגע הקסום שצריך לבחור בו נכון״. עם הזמן, הוא מספר, העבודה עם הבינה העניקה לו אפשרות לעבוד עם ״צוות״. ״אני הצוות: אני יכול להיות הצלם, התאורן, המאפר והסטייליסט. כשעסקתי בעולמות הצילום והעריכה נתתי מעצמי 15 אחוז, היום אני מרגיש שאני ב־70 אחוז שלי. הבינה מאפשרת לי לבטא את עצמי״.

סלון הקיץ של הביאנלה במוז״א
ימי שישי בחודש יולי בשעה 11:00
להזמנת כרטיסים >>>

מיכל קסטיאל היא דיקאנית בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל, כשמאחוריה שנים רבות וקילומטראז' ארוך של פעילות באקדמיה בתחום העיצוב, וכמעצבת בעצמה. ״בתקופה שאנחנו נמצאים בה, חדשנות היא המפתח להכל. אני לא נגד יפה, יפה זה חשוב, אבל עיצוב צריך להיות חדשני, כזה שמבין את הסביבה ומושיט יד לגעת בה״.

האקדמיה בעיניה נמצאת היום בתקופת מעבר משמעותית, והתפקיד שלה הוא ״להיות מגדלור, ובאותה נשימה להתחבר למה שקורה בעולם העבודה והתעסוקה. ללמוד עיצוב זה לא רק לדעת לעשות דימוי טוב. זה המון פילוסופיה, משמעות, היסטוריה - כדי שלא נחיה כולנו בחלל ריק של AI״.

אחד הפרויקטים המשמעותיים שהיא היתה אמונה עליהם בשנים האחרונות הוא האינקובטור – קליניקה לעיצוב מכליל שמשלב אנשים מהאקדמיה יחד עם התעשייה. ״זה מחקר אמיתי, חיבור של עיצוב והבנה של איזה שוני הוא יכול לייצר בעולם. 

הפרויקט הראשון עסק באובדנות בקרב אוטיסטים בגיל ההתבגרות (״זה גם נותן לעיצוב משמעות וגם מאפשר לעבוד באופן בינתחומי״). פרויקטים אחרים עסקו בשילוט, בפקקי תנועה ובתחומים נוספים שמשלבים בין עיצוב למתן פתרונות פרקטיים לבעיות יומיומיות.

בימים אלה מציג בית הספר בחממה של הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, תערוכה בשם ״״המכון לחקר אמיתות מומצאות 3026״, שמתפקדת כ״מכון לאמיתות מומצאות״ – ״פרויקט ספקולטיבי ומלא הומור, שגם כולל מראה ביקורתית ואתית על החיים שלנו פה היום״. מוזמנים ומוזמנות.

בן שנפר הוא מעצב בכיר בצוות Copilot של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וגם יוצר וקריאייטיב דירקטור ש״מייצר חוויות אנושיות - גם במיקרוסופט וגם בחוץ״. הפרויקט המשמעותי האחרון שהיה מעורב בו הוא ״מורפוזה״ – תצוגת אופנה שלבשנקר בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, שבמסגרתה צעדו על המסלול 11 פצועים ופצועות ממלחמת חרבות ברזל, במערכות לבוש שעיצבו עבורם סטודנטיות משנקר – כאלה שלא מנסות להסתיר את הפציעה.

זה היה תהליך ארוך שראשיתו בהרצאת אורח בשנקר (״בסוף צריך רגע להוריד רעיונות טובים למצגת״), וסופו באינספור תגובות שהתקבלו ועדיין מתקבלות מהקהל הרחב שנפגש עם הפרויקט. ״זה פרויקט הוליסטי ורחב שאיפשר לי לגעת בכל הממשקים עם הקהל, כמפיק, מנהל אמנותי, במאי וכוח מניע, שצריך לשכנע שיש מקום לדבר הזה ושהוא צריך לקרות במרחב הציבורי.

״הרגשתי שיש הזדמנות לספר סיפור שלא תמיד יש לו מקום – איך אנחנו כחברה מגיבים לפצע ולגוף שהשתנה, בטח בתוך המציאות הכאוטית שאנחנו חיים בה. זה התפקיד שלנו כמעצבים, לדבר על הזמן ועל המקום שאנחנו פועלים ממנו, והבנתי שאנחנו נוגעים בלב ליבה של המציאות הישראלית״.

על תפקידו במיקרוסופט הוא אומר ש״היום התפקיד של מעצב הוא נקודת המפגש עם הקהל – לייצר גשר טכנולוגי בין משתמשי הקצה לאנשים שמפתחים את הטכנולוגיה, לדאוג לזה שהיא תוצג בצורה שנעימה לעין ולספר סיפור יותר רחב שמייצר ערך גם לחברה וגם ללקוחות״.

העבודה שלו אף פעם לא מתחילה מהפורמט, אלא מהרעיון. ״הפורמט הוא תוצר לוואי של היצירה. חשוב לי לעשות דברים הוליסטיים, וזה יכול להיות כל פעם בפורמט משתנה. היתרון בעולם של חוויות משתמש דיגיטליות הוא צירוף המקשים Control+Z״. 

על מהפכת ה־AI הוא אומר ״אני חושב שבסוף, כמו כל מהפכה, היא מקדמת את האנושות. התפקיד שלנו הוא לקחת אותה למקומות טובים״.

רוני בינדר היא אמנית, שתציג במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי שייפתח השבוע בתל אביב. למרות שהיא אמנית צעירה, מאחוריה כבר רזידנסי באיטליה (ועוד אחד באוסטריה בקיץ הקרוב), תערוכת יחיד בסדנאות האמנים תל אביב ואוטוטו גם תערוכה משותפת עם זוהר גוטסמן, שבשנתיים האחרונות היא משמשת כעוזרת ההוראה שלו בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר.

בינדר החליטה להיות אמנית בגיל 16, אחרי שהמורה שלה בבית הספר האנתרופוסופי ציירה איתה קו אחד על הקנבס. לשנקר היא הגיעה כציירת, אבל נשאבה לפיסול. בצבע טרי היא תציג סדרה של 40 תבליטים. ״בתור פסלת יש לי קונפליקט עם תבליטים כי הם על הקיר. אני מרגישה שכפסלת, העבודה שלי היא לשבור את הקיר״.

בתבליטים, הגדולים שבהם מבטון והקטנים יותר מבטון פולימרי, היא יוצרת דימויים של ההווה הישראלי. ״אני קוראת להם קלפים ומנסה לתת ביטוי לחווית המציאות הישראלית. יש סדרה של נרות שהם בין זיכרון ואבל לבין אור והתחדשות; סדרה של גדר חיה שהיא בין שיח פורח למשהו מרושת וחוסם; ועוד כאלה עם דימויים פשוטים של חיים, אהבה, קרבה, נוף, משאלות״.

היא מתארת את העבודה שלה כעבודה רכה יחסית לקושי ולכובד של העבודות. ״אני מפסלת בספוג פרחים ירוק שהוא עדין כמו חול, ואז מייצרת תבניות מקאפה. אני אוהבת כשהם עקומים, כל אחד בדרכו. העבודות מחזיקות דיסוננס בין התוצר המוגמר שמייצר איזו פאליות וגבריות שאני מקנאה בה, אבל הן לא באמת כאלה. אני מרגישה שאני מצליחה להתחרות בכוח על ידי רכות״.

למרות העיסוק שלה בחומר, האמנות הכי נשגבת בעיניה היא פרפורמנס, ואולי יום אחד תגיע גם לשם. ״האפשרות הרוחנית לתת את הגוף בידיו של הצופה – היא משאלה גדולה״.

ירדן מיינפלד דיזנגוף היא בעלת מנעד מרשים של כישורים - עורכת דין, מעצבת אופנה ועיתונאית - ובכולם היא  משתמשת לא מעט גם היום, כשהיא בעלת עמוד אינסטגרם בעל 130 אלף עוקבים שבו היא מסקרת תרבות פופולרית מהעולם.

הסיפור שלה התחיל בחופשת הלידה הראשונה (״הייתי נוגעת בבדים בנחלת בנימין ובוכה״) כשעזבה את עולם המשפט והגשימה חלום – לעצב בגדים. אחרי שהפעילה סטודיו הגיעה הקורונה, מה שהוביל אותה לסגירתו וגם למעבר אמיץ מאשקלון לתל אביב. בהמשך החלה לכתוב במגזין גו סטייל, תפקיד שבמסגרתו גם למדה לצלם, לערוך ולהפיק; ואז לניהול עמוד אינסטגרם של מעצבת מהצפון – מה שגרם לה להבין שהיא יכולה גם לעשות את זה בעצמה - ולעצמה.

הרגע שבו הכל, לדבריה, ״התפוצץ״, היה רצף של 100 סטוריז שהעלתה על חייו של קניה ווסט אחרי גירושיו מקים קרדשיאן. ״יצרתי דוקו, סרט קצר על חייו. הקהל השתגע. שם היתה התפנית, אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים״.

היום היא מתחזקת גם קהילה ש״מסכמת את כל ההוויה של מה שאני – שהיא גם וגם וגם. הקהילה היא מקום לנשים שבו לא שופטים אותן. הן יכולות להיות אינטליגנטיות וגם לאהוב טראש. הקהילה קיימת בסך הכל חצי שנה וכבר נפגשנו עשר פעמים, ובקרוב אנחנו נוסעות יחד להופעה של באד באני״.

לא מדובר רק בקהילה וירטואלית אלא כזו שנפגשת פנים מול פנים. ״הסושיאל מדיה, מדהים ככל שיהיה, הוא משהו גנרי. הטרנדים נהיו כלל עולמיים. אנחנו בני אדם ואנחנו יצור קהילתי ורואים שהעולם הולך לכיוון של קהילות״.

ואם זה היה תלוי בה, היא היתה שמחה שהתלות באלגוריתם תשפיע קצת פחות על הנפש – ״יום אחד הוא גורם לי להרגיש שאני מלכת העולם ויום אחד גורם לי להרגיש שאני אפס״; ובכל מקרה היא מוקירה תודה כל דקה ביום על המקום שבו היא נמצאת, וגם כשהיא מותשת מהתרוצצויות על שטיחים אדומים, היא מזכירה לעצמה שזה מה שחלמה. 

עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד.

״כילד רציתי להיות שחקן. הייתי נער פרסומות אבל גם שם התעניינתי בעיקר בארט, בדיזיין. רציתי לעשות אמנות פרקטית אז הלכתי ללמוד עיצוב תעשייתי, ובמקביל ללימודים המשכתי לעבוד בארט. נכנסתי לעולם של לבנות סטים וליצור תפאורות, כשאני תמיד נעזר בכלים שלמדתי בתואר הראשון והשני״.

ביריד הקרוב הוא יציג סדרות חדשות של אוביקטים מסוגים שונים. ״הנושא שלי הוא יסודות חדשים, התחדשות. אני שם דגש על מה שקורה עכשיו וכמעצב אני נותן לזה סוג של פרספקטיבה. אני לא יודע לעשות דבר אחד: תהיה קרמיקה, יהיו דקאלים, כדים שיסתובבו, טקסטיל, מתכות״.

הכדים המסתובבים, לדוגמה, הם כאלה שבאמצעותם הוא עוסק בהידברות. ״זה בסדר שכל אחד חושב אחרת, אבל שיח חייב להעשות בצורה מתורבתת ונעימה. על הכדים יש הולוגרמות שמשדרות כמה תמונות, לפעמים סותרות זו את זו, ואם אתה יושב בצד אחד ואני בצד השני – אנחנו לא רואים את אותו הדבר״.

הכדים האלה, כמו אוביקטים נוספים, נולדו במקור ב״חוג עיצוב״ שהוא מפעיל לצד קולגות כבר חמש שנים, וכמו עבודות אחרות שלו (כדים מקומטים, צלחות דניאל הגרי ועוד - ויש בהן הומור (מצרך נדיר בעיצוב או אמנות ישראלית עכשווית). ״אני משתדל להישאר עם חיוך על הפנים. ההומור הוא הדרך שלי לגרום לקהל להתאסף, זו דרך ההתקשרות שלי – והיא עוזרת לי לכוון את מה שאני רוצה לומר״. 

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום.

במהלך השנים עסק הרבה בעיצוב לפרינט, ואחד המהלכים שזכורים לו ככזה שסייע לו לפתח את הגישה והשפה שלו היה עיצוב הפוסטרים לפצ׳ה קוצ׳ה, שיצר ברצף במשך שנים רבות. ״ענת ספרן פנתה אליי להשתתף באירוע הראשון של הפצ׳ה קוצ׳ה, וביקשה שגם אעצב פוסטר לאירוע. כל החיים רציתי שדברים שאני מעצב יזוזו – וזו היתה ההזדמנות שלי ליצור פוסטרים שיהיו בתנועה.

״יצרתי תשעה פוסטרים, כולם וריאציה על אותו הדימוי, וכשרואים אותם ברצף זה נראה כמעט כמו סטופ־מושן. בהמשך הפוסטרים באמת התחילו לזוז והפכנו אותם לכאלה שיש בהם תנועה וגם סאונד. הרגשתי שאני מתחבר למשהו חדש – האהבה העוצמתית שלי לדימוי הסטטי של הדפוס ואיך אני יכול לקחת אותו לעולם של תנועה. גם היום, כשאני מעצב אלמנטים בתנועה, הכוונה היא שאם תעשה ׳פריז׳ בכל רגע נתון – תקבל פוסטר״.

בשנים האחרונות, מלבד ללמד ולהרצות, העבודה שלו מתמקדת בעיקר ביצירה עבור קולנוע דוקומנטרי וסדרות דוקומנטריות. ״לרוב אני גם מעורב בתוכן של היצירה. אני אנפיש, אצלם, אעשה את האנימציה ועוד. הרוב המכריע של הבמאים שאני עובד איתם (לדוגמה: יאיר קידר, דוקי דרור, דרור מורה ועוד), עוסקים בנושאים שהם מאוד חשובים״.

אחת החוזקות שלו היא היכולת לחבר (״אולי אני קומפוזיטור בכלל״), ובעבודות שלו תמיד מעורבים אנשים נוספים, לפעמים אפילו הילדים שלו. הוא מעיד על עצמו שלרוב הוא ״לא יכול להגיד לא לעבודה חדשה״, ולכן היו תקופות שהסטודיו שלו עבד גם על 11-12 פרויקטים במקביל. ״ברגע שאני מקבל פרויקט, הוא הופך להיות כמו יצירה שלי. הוא חשוב לי נפשית, עיצובית ומקצועית״.

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״.

בצעירותה היתה גם שייטת תחרותית (וסגנית אלופת העולם!) ותמיד היתה לה משיכה לאופנה וטקסטיל. בשנה שעברה השתתפה ברזידנסי בברלין בתמיכת ארטיס, שם התחילה לעבוד על גוף עבודות חדש בשם ״חומר לחתונה״, שממשיך את ״הניסיון שלי להבין דברים מורכבים מחיי היומיום ולתת להם ערך, בין אם זה דרך מערכות של טקסטיל ובין אם זה דרך מערכות טכנולוגיות. בתואר השני בעיצוב בבצלאל למדתי לקודד, והיום שימוש בקוד הוא אחד הדברים המשמעותיים ביצירה שלי״ (לקראת ההשתתפות בפודקאסט שלנו היא אפילו בנתה מערכת שהכינה אותה לראיון).

במסגרת תפקידה בצבע טרי היא אמונה בין השאר על ״למצוא שותפים שמאמינים בערך של אמנות. כמו החזון של היריד לפתוח הזדמנויות חדשות לאמנים ומעצבים – כך צריך גם לחפש תקציבים כדי לתמוך ביצירה ישראלית ולהביא ערך נוסף. אני מאמינה בקשרים שהם ארוכי טווח, אבל המציאות גם מזמנת אותנו למצוא דברים חדשים״.

אחד משיתופי הפעולה החדשים שיתקיימו ביריד הקרוב הוא עם פורטפוליו ויקב טפרברג, שבמסגרתו צולמו סרטונים עם הדור הבא של השפים והאמנים של ישראל (סטיי טיונד). ״ביריד אני יוצרת דברים שהם לא חלק מהפרקטיקה שלי. שם בולט יותר המקום של המעצבת והפן העסקי. אני אוהבת לנהל משא ומתן אבל בעיקר אוהבת לפגוש מותגים, להלהיב אותם ולמצוא את הקונספט הנכון עבורם ועבור היריד״. 
להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן.

אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו היה התערוכה הראשונה שאצר במשכן לאמנות עין חרוד, שם גדל לצידה של גליה בר אור, תערוכה שהציגה את ״מוזיאון מאיר אגסי״, שהיתה גם פרויקט הגמר שלו בלימודי מוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ״מאיר אגסי היה הראשון שהצגתי במשכן וגם האחרון שהצגתי לפני שעזבתי ב־2023. כאוצר, התנועה שלי היא ליניארית קדימה, אבל לפעמים היא גם מעגלית אחורה״.

כשהוזמן לאצור במוזיאון אגם הוא בעצמו הופתע ממה שגילה. ״ככל שחשבתי שאני מכיר את אגם יותר, ככה זיהיתי שאני לא מכיר אותו. קדישמן ואגם הם בני אותו מחזור ואותו בית גידול, אבל מעולם לא הציגו יחד. היתה לי הזדמנות להפגיש את שני הענקים האלה, שני אבות של האמנות הישראלית, ולהראות את הדומה והשונה ביניהם״.

התערוכה שעוסקת בקיבוץ נבטה במוחו אחרי 7 באוקטובר, שמבחינתו היא סימן לחזור לטפל בנושא שהוזנח שנים רבות. התערוכה, שבה מוצגות עבודותיהם של כ־50 אמנים בני דורות שונים, היא לא כרונולוגית. ״רציתי כמו להשלים נתח באמנות הישראלית, שאי אפשר להבין אותה במלואה בלי להבין את העבודות שנגזרות מהמרחב של הקיבוץ. חסרות לי תערוכות נושאיות, שמנסות למפות או לאפיין משהו מהאיכות של המקום הזה. זה חלק מהתפקיד שלנו, זה חלק ממי שאנחנו״.

לצד התערוכה יתפרסם גם ספר בנושא שכולל מאמרים של כותבים שונים. ״התערוכה והספר לא סוגרים את נושא הקיבוץ באמנות, אלא להפך – הם פותחים פתח לעוד תערוכות בתחום הזה״.

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה.

״התמזל מזלי ומהפכת ה־AI הושקה בערך באותו הזמן. אני מגלומן, אז קשה לי לסמוך גם על גדול המעצבים, ובגילי המתקדם קשה לי ללמוד פלטפורמות חדשות, אבל בזכות ה־AI למדתי לעבוד מהר גם ברמת הביצוע״.

בין הקמפיינים האחרונים שהוא גאה בהם במיוחד הוא זה שיצר לחברת appcharge שכולל מגרסות נייר ושטרות אמיתיים של 100 דולר, שהעבודה עליו ארכה כחודש. ״אמנם ישבו לצידי מעצבים ואנשי פיתוח וזה לא הוואן מן שואו האבסולוטי – אבל זה ייצוג לתפיסה של איך דברים צריכים לקרות ב־2026 – לעבוד מאוד יעיל, מהיר ומגניב״.

אחד הקווים שמלווים אותו תמיד, עם AI ובלעדיו, הוא לייצר הפרעה (Disruption) – מה שבא לידי ביטוי בעברו בין השאר בקמפיינים שבהם השתמש בגופה של עורב ובסירת הפיראטים בלונה פארק. והכי הוא אוהב למכור את הרעיון: ״זה יצר גברי ניאנדרטלי של כיבוש. אני רוצה לראות איך יצירה שלי מדפיסה כסף לאנשים״.

על העתיד של AI הוא אומר שהוא ״יחליף את הבינוניים ואפילו את הבינוניים פלוס. אבל אני חי על בינוניותם של אחרים. אני מאוד אוהב את התחום הזה, יש לי כלפיו המון רומנטיקה, ובמקביל גם המון כאב והתנשאות״.

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה.

״המניפה היא היומרה ליצור רצף של שיחות מגוונות מאנשים שהם על הקשת הלהטב״קית, שיש להם סיי מעניין״, הוא אומר. ״המכחול שאני מחזיק ביד הוא לבחור אותם אבל אני מביא גם את האג׳נדה שלי שלפיה אתה לא לא יכול להיות להט״ב ולהיות על הספסל״.

כשהתחיל להרגיש שיכולת ההשפעה שלו כשחקן בעולם היא מוגבלת, הלך ללמוד כתיבה במשך שנתיים בסם שפיגל (בקרוב ספר או תסריט? אנחנו ממתינות), והחל לכתוב טורים בעיתון הארץ על הורות להט״בית והורות משותפת. בשנה האחרונה הוא מוכר גם הודות לסרטוני הרשת שהוא יוצר, שהמטרה שלהם – כמו זו של הפודקאסט ושל שאר הדברים שהוא עושה – היא לייצר ייצוג של עולמות מורכבים.

ביצירה של אותם סרטונים הוא גם התחיל להיות פוליטי. ״אני עושה בהם מה שאני רוצה תוך כדי שאני אומר את דעתי. אני מרגיש שהתנעתי את הרכבת הזו והיא נוסעת. האם אני מפסיד עבודות בגלל זה? יש מצב שכן, אבל הן כנראה כבר כאלה שהן לא שלי״.

עם הזמן הוא הבין שהאקטיביזם הלהטב״קי, שהוא חלק מרכזי בעשייה שלו, נובע מאקטיביזם פלורליסטי. ״המאבק הלהטב״קי הוא כזה שקרה לפני רגע, ובשלב הזה אפשר להכתירו כמצליח, אבל צריך להיזהר מלנוח על זרי הדפנה. אני מנסה לגזור מתוך השיח על המאבק הזה אל מאבקים אחרים שקורים בחברה שלנו״.

אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״.

במהלך השנים היא מוכרת הרבה הודות לחתולים רפי וספגטי, שמככבים כבר למעלה מעשור במדור השבועי ״פינת ליטוף״ במוסף הארץ. הם היו שם מהקומיקסים המוקדמים שלה, דרך הטור ״רישומון״ שיצרה במשך שש שנים בעכבר העיר ועד פינת הליטוף השבועית, שבה הבינה ש״כדאי שהחתולים יקבלו את הבמה״.

החיות, שהיא יותר אוהבת וגם יותר קל לה לצייר, מלוות אותה גם בפרויקטים האישיים, וגם בכאלה שהיא מאיירת עבור אחרים – כמו ספר של יהונתן גפן, ״ספר החתולים השימושיים של פוסום הזקן״ – קלאסיקה של טי.אס אליוט, או בעבודה שהיא מציגה בימים אלה במוזיאון העיר תל־אביב-יפו.

בשנים האחרונות היא היתה מושקעת גם במחאה לשחרור החטופים שהתקיימה על בסיס יומיומי בשער בגין, שאליה בשלב מסוים גם רתמה את היצירה שלה, בדמות חולצות מחאה שיצרה בשיתוף יפעת קלדרון, ובדמות איורי דיוקנאות החטופים שפרסמה על בסיס יומיומי ברשתות. ״האיורים של החטופים נהיו קצת אובססיה ומשם הפכו להיות אג׳נדה: החלטתי שאני אאייר את כל החטופים – בהתחלה רק את החיים ובהמשך גם את החללים. ידעתי שאני עושה מה שאני יכולה כדי להנכיח ולא לנרמל את זה״.

לצד העבודה השוטפת שכוללת גם סדנאות איור וקומיקס, היא ממשיכה לפרסם ברשתות תגובות לאירועים פוליטיים, אבל לדבריה הורידה הילוך מאז שהחטופים חזרו – וכולנו מקווים שמעתה היא תוכל לעסוק רק בחתולים (וחיות אחרות).

עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית.

בימים אלה מוצגת העבודה Opening Night שיצר במיוחד למשכן לאמנות בעין חרוד, עבודה של כשעתיים וחצי שמתרחשת ברוב חללי המוזיאון – התערוכות, האוסף, האודיטוריום והחצר. ״הצלחתי לסנטז בה כמה פרקטיקות שאני עובד בהן. היא משלבת גם מחול וגם מחשבה אוצרותית, ובנויה קצת כמו פסטיבל – עוברים בתוכה אירועים ומצבים שונים. היא בנויה על דרמטורגיה של הפתעות״.

עבודה טובה בעיניו היא כזו רב־משמעית, מתעתעת ופתוחה, שאפשר להבין אותה בכל מיני רמות ובו בזמן להזמין לצלול לתוכה. ״בעבודה טובה באמת יש גם לא מודע, דברים שגם אתה כיוצר לא בהכרח יודע. אנשים אוהבים להגיד שהם לא מבינים עבודות מחול, אבל אני גם לא חושב שהבנה הוא מה שגורם לאנשים לחזור״.

כבר למעלה מעשור שהוא יוזם ומנהל אמנותית את פסטיבל ״צוללן״, שמשנה את פניו מבחינת מודל כמעט מדי שנה. ״כשהתחלתי עם הפסטיבל, הרעיון שלי היה לכתוב מהלך של תנועה בין אנשים לתפוס את הכוריאוגרפיה כאקט שמתרחב ופולש לעוד מקומות״.

יצירת הפסטיבל השנתי גורמת לו להרגיש, לדברים, קצת כמו כהן. ״זה טקס שקורה שנה אחרי שנה. אני בורא לעצמי איזו פנטזיה, תפקיד ייעודי בתוך הקהילה שבמסגרתו אני אחראי לנסח את המקום ששואלים בו שאלות. הפסטיבל הוא סיפור שמצטבר״.

הפורמט המשתנה תלוי גם בתוכן וגם באפשרויות והמגבלות שאינן קבועות. ״אחד הצדדים הטובים של הציונות הוא זה שמקורותיה הם באוונגרד. אנשים פה מפנטזים בגדול, כמו שפנטזו בהקמת מדינת היהודים. צוללן הוא די ברוח הזו, ובו בזמן הוא גם צורת חיים״. 

דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״.

וקסלר זכה לתשומת לב ניכרת הודות לתצוגה שלו בשבוע האופנה 2023, בשיא תקופת ההפיכה המשטרית. ״התצוגה, הפרפורמנס והבימוי עסקו בקרע, במלחמה הפנימית והחיצונית. עבורי זו היתה נקודת מפנה, והיא הגדירה מי זה דוד וקסלר בעיני הרבה אנשים״. 

בשבוע האופנה האחרון, שהתקיים באוקטובר 2025, הוא הציג את המותג שלו DWR שעבורו הוא ״אבולוציה של דברים שקורים בשנים האחרונות, ומטרתו להגיע לקהל שרוצה את דוד וקסלר אבל עד כה לא נתתי לו״. התצוגה הזו סימלה בעבורו גם את שני הקטבים שבינם הוא נמצא כעת – מצד אחד מקום אקספרימנטלי שהוא מגדיר כ״כאוס מוחלט״, ומצד שני יצירה של פריטי לבוש מסחריים יותר – מה שיחסית זנח בשנים האחרונות.

היום, הוא אומר, האתגר של להיות מעצב אופנה מרגש אותו יותר מבעבר. ״פעם ההגדרה של מעצב אופנה נתפסה אצלי כמשהו יהיר, יומרני. לכן יצרתי לעצמי כל מיני מערכות שסייעו לי לחפש פתרונות מתוך הקיים. היום אני יודע הרבה יותר טוב מה אני רוצה, ויודע שזה גם מה שהלקוחות שלי ירצו״. במקביל הוא מלמד בחוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, מה שלדבריו מעביר גם אותו תהליך, לצד זה שעוברות הסטודנטיות. ״לעמוד בנעליים של המרצה זו מראה מעניינת שללא ספק דחפה אותי החוצה מכל מיני קונספציות. אני עכשיו בנקודה שאני מנהל את כל האופרציה לבד – והדברים אולי קורים בקצב איטי יותר, אבל אני יודע מה צריך לקרות״. 

נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה.

ורטהיים, שגדלה בבית דתי, ״מדברת עם אלוהים מאז שאני ילדה. אחד הנושאים שאני יוצרת בהם לאורך השנים, שמגדירים אותנו כבני אנוש, הוא הבחירה החופשית שלנו. יש לנו בחירה איך ננהל את המרחב הפיזי שלנו, את הקשרים שלנו עם הטבע ועם אנשים״.

בתוך אותה הבחירה היא כוללת את העבודה עם תנועה בתוך מגבלות ומאמינה שכולנו מוגבלים – בין השאר על ידי גרביטציה. הבחירה להקים כפר אקולוגי הגיעה מתוך רצון לשנות צורת חיים. ״בהתחלה כולם שאלו מה הקשר בין אקולוגיה למחול ומה הקשר בין אנשים עם מגבלה פיזית לתנועה. אותי זה מה שמעניין״.

היצירות שיצרה עבור הלהקה במהלך השנים עלו בלוקיישנים שונים ברחבי העולם – בין אם בטבע על מצע אדמה ללא עזרים ובין אם באולמות המופעים בינלאומיים מובילים. ״האמנות של המחול המודרני מאוד מורכבת ויש לה חיי מדף קצרים. היא עילאית וגבוהה והיא לא סיפור ברור. אני מנגנת בה עם הגוף שלי, עם האיברים, עם כלי הדם, עם השרירים, עם העצמות ועם הרוח.

״זה תחום שאסור לנו לנסות להבין אותו. כשבאים לראות מחול צריך לפתוח את האזור של החושים. כשכל החושים פתוחים ואנחנו מנטרלים את הניסיונות להבין, אפשר פשוט לצלול. יש יצירות שאני יודעת שמכוונות לעולם הרגש ואני מוכנה לעמוד איתם מול קצוות ואנשים שונים. עבור חלק מהם היא תהיה ריפוי ורגע מכונן, עבור חלקם זה יהיה קצת מוזר, וחלק ייצאו ויבכו את החיים שלהם״. 

אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.

ברק עוסקת בצילום מסחרי (צילומי חתונות וסטודיו), בצילום פורטרטים ועיתונות (בעיקר במוסף גלריה של עיתון הארץ) ובצילום אמנותי; ולפני כשנתיים גם הציגה תערוכה מציוריה בגלריה אורית ושדי בתל אביב. ״הרגשתי שהדבר היחיד שאני מרגישה שהוא ודאי הוא הציורים, שאותם אני רוצה להראות. מקסימום יגידו שאני ציירת לא טובה, אבל אם יגידו שאני צלמת לא טובה – מה יהיה?״.

לדבריה היא צלמת עוד הרבה לפני שהיא אמנית. מי שחשף אותה לעולם היה סבא שלה, כבר שהיתה ילדה קטנה: ״בימי חמישי הוא היה אוסף אותי, היינו אוכלים ארוחה נוראית ונכנסים לעולם של הדפסות אנלוגיות בחדר האמבטיה של סבתא שלי. בכיתה א׳ קיבלתי ממנו את המצלמה הראשונה שלי. אני לא יודעת אם הייתי צלמת אם הייתי נולדת ישר לתוך עולם דיגיטלי״.

גם לסבתא שלה היה מקום חשוב בתהליך – היא היתה מהרגע הראשון מושא הצילום (״סבתא היתה יושבת בסלון ואנחנו היינו מסתובבים סביבה ועושים את הטסטים שלנו״); והיא גם זו ששימשה לה כמוזה באחד הפרויקטים המרכזיים שלה שעוסק בזקנה, התפוררות, יופי, גילנות וגוף – שבו היא גם לוקחת חלק כמצולמת בעצמה, כמו בפרויקטים נוספים (״אני פרפורמרית ומתארחת בתוך הצילום של עצמי הרבה פעמים״).

גם כשהיא מצלמת לעיתון, ברק מתייחסת לצילום כמו ל״ריקוד שהוא מפלצת שלא משנה עד כמה תאכיל אותה – יש בה פריימים שצריכים להיוולד, וזה לא משנה מה יקרה איתם אחר כך״; וגם אז מה שהיא נהנית ממנו במיוחד הוא המפגש האנושי. ״אני בת של פסיכיאטר אז השיח הזה תמיד היה. אני צינור מעבר. כל יום הוא אחר ואני נגזרת לתוך סיטואציות אנתרופולוגיות שהם עבורי ניתוחי לב פתוחים״. 

רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך. 

״העבודה היא תלויית הפלטפורמה שהיא מייצרת״, הוא מסביר, ״יצירה בלייב של קשרים ותקשורות בין אנשים. המרחב שעל המסך לא ברור, חדר עם שולחן ושני כסאות הפוכים שמעידים על נוכחות של בני אנוש בעבר״.

אל העולם הדיגיטלי הגיע בין השאר הודות לשנים שבהן עבד בתחום הקולנוע והפרסום. ״עד סוף שנת 2008 הייתי כל הזמן במעברים בין קריירה לבין עבודה בסטודיו. יצרתי עבודות דיגיטליות מסחריות בארץ, בניו יורק ובלוס אנג׳לס, ובמקביל עבדתי בסטודיו בציור ופיסול. בשנים האלה הייתי מקפץ כל ארבעה חודשים ממדיום למדיום, כי הגעתי כל פעם למצב שהקול שלי נשמע – אבל הקול של המדיום פחות״.

הדרך למדיום שבו הוא עובד היום החלה במקרה, בצילום של הכפר עיסאוויה שצילם כשביקר בקמפוס הר הצופים בבצלאל, והפך אותו לקולאז׳ בפוטושופ. ״הבנתי שאני יכול לייצר את הדברים האלה בתנועה מונחית, והתחלתי לייצר נופים שמידלתי בתלת ממד ואז להנפיש אותם״.

עם החוויה האינטראקטיבית שמאפיינת את עבודתו הנוכחית יש לו יחסים מורכבים: ״עבודות אינטראקטיביות נוטות לבלבל ולהסיט את החוויה. לכן חשוב לי שהעבודה תוכל לעבוד בכמה רמות – אסתטיקה, קומפוזיציה, תנועה, מקצב. חשוב לי שהיא תעורר מחשבה״. לכן, הוא ממליץ לחוות אותה בתחילה באמצעות התבוננות בלבד, ורק אז לעבור למצב ההפעלה – כך החוויה מתעצמת. אנחנו תומכים. 

אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים. 

בגיל 12 הוא עלה לארץ עם משפחתו מארגנטינה: ״הסטודיו הראשון שלי היה בבית בארגנטינה. אמא שלי נתנה לי פינה במטבח והגבילה אותי בשטח אבל לא בגובה״. כשהגיע לארץ המשיך ליצור ובתיכון נרשם ללימודים בתלמה ילין, ומאז ועד היום הוא ברצף של יצירה ופיתוח.

גוף העבודות הגדול והמשמעותי שיצר עד כה הוא ״רזידנס במאדים״, שכולל למעלה מ־100 עבודות של ציור בטושי דיו סיני, בהשראת צילומים של מאדים ושל צילומים של מכשירי חשמל ביתיים (ועוד). ״הטריפה אותי המחשבה שיש לנו מבט צילומי של כוכב לכת אחר וזה נראה מאוד מוכר. תפיסת השהות שלי במקום והנחיתה במקום זר גרמו לי לרצות להתעסק עם הנופים האלה״.

בימים אלה הוא עובד לקראת תערוכה שתוצג בקיץ בגלריה חנינא ש״גולשת החוצה מתחום הציור״. הרגעים האהובים עליו הם אלה שבהם הוא נכנס לטראנס של יצירה ו״כל עולמך הוא זה״, וגם ממש אוהב לחתוך נייר עבודה עם סכין יפני. ״אני עובד בתהליכים איטיים. לפעמים לוקח לי שנים לגבש את מה שאני רוצה לעשות. אני אוהב קונפליקטים ושילוב של רגשות. בעבודות אני מחפש לפעמים אפילו קצת הומור, שמשולב עם משהו מלנכולי, קצת דארק״.

התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״.

את דרכו בעולם העיצוב החל פדואה בתעשיית הרכב, לאחר שסיים את התואר השני ב־RCA, ועם השנים התרחב לתחומים שונים, מבקבוקים לתינוקות ועד לסורקי סי.טי בבתי חולים. ״התהליך של העיצוב הוא אותו תהליך. פרויקט רפואי הוא אולי פחות זוהר ממכונית, ובקבוק לתינוק הוא לא נורא אקזוטי – אבל אני מרגיש אותו הדבר כלפי כל פרויקט. אני לא קם בבוקר כדי להציל את העולם, אני מתייחס למוצרים שלי כתירוצים לעשות משהו שאני אוהב״.

המשיכה לאסתטיקה, הוא מספר, היתה קיימת אצלו מאז ומעולם – אולי הודות לבית שגדל בו עם הורים שהגיעו מלונדון ומפריז ואולי הודות לחוסר בוויטמין B12 (כן, כן). כשהוא מתחיל לעבוד על כל פרויקט – המטרה שהוא שם לעצמו היא איך להיות שונה, איך לייצר את האקס פקטור. ״אני לא יודע איך אנחנו עושים את זה. גם כמורה לעיצוב – אני לא יודע ללמד עיצוב. אני נותן משימות והערות, והם לומדים לבד״.

בתהליך העיצוב הוא אוהב במיוחד את שני הקצוות: ״אני מאוד אוהב את ההתחלה, כשהכל פתוח – סקיצות ראשונות, גישושים, להפתיע את הלקוחות; ואוהב את הסוף – את הדובדבן שעל העוגה״.

בארגז החלומות שעדיין לא הגשים נמצא פרויקט במרחב הציבורי (״רציתי להיות ארכיטקט, אבל לא העזתי. הקטע הטכני הפחיד אותי״) ובינתיים הוא מנסה להצחיק אנשים או לפחות להעלות בהם חיוך – בין אם זה באמצעות אקווריום קטן עם דג זהב, או במקרה שאי אפשר – באמצעות אגרטל קטן עם ורד. 

כלנית שרון ויניב סגל הם מובילי ״החזית הוורודה״, תנועת מחאה שהחלה את דרכה במחאת בלפור בתקופת הקורונה ומחזקת מאז את הדמוקרטיה הישראלית. שניהם מגיעים מעולמות היצירה, התרבות והפרפורמנס. ״מהר מאוד התחלתי להשתמש בכלים שהיו לי ולעשות מיצגים״, מספר סגל, ״והוורוד בבלפור, שהיה מרחב של דגלים שחורים - שרת הרבה פונקציות כמו אנרגיה נשית ולהט״בית. רצינו שיידעו שאנחנו נאבקים לא רק בשביל שיהיה שם גבר לבן אחר, אלא כדי שיהיה שם דגל ישראל ורוד עם לב״.

לאורך חודשי המחאה בבלפור הם השתמשו ביכולות היצירתיות שלהן, וחזרו להשתמש בהן עם תחילת ההפיכה המשטרית בראשית שנת 2023 – ועד היום. ״אנחנו עושות הרבה דברים בלי לנתח אותם״, אומרת שרון, ״אבל הכל מגיע מהעולמות שלנו ומדברים שאנחנו יכולים לעשות בעצמנו. יש תחושת מסוגלות״.

לפני חמש שנים גם הן לא חשבו שהן עדיין יעשו את מה שהן עושות. ״אני קצת מתגעגעת לתקופות שעשינו ארבעה מיצגים בשבוע, משהו בקלילות של לעשות רעיון וללכת להציג אותו. זה הפרפורמנס הכי פשוט והכי מהיר, שמבוסס על אלתור ועל הכרת השטח״. ״אנחנו לא פה רק בשביל הקישוט״, אומר סגל, ״בלהיות הצד הרוקנרולי. משהו בנו הוא אמנות.

״הפעולה עובדת גם פנימה. אנחנו באינרציה של תקווה ואופטימיות וזה מחזיק. זו לאו דווקא ההיתכנות כרגע, זו לא אופטימיות פסיבית אלא כזו של לסמן מטרה וללכת אליה. זה דומה להרבה מהלכים של עשייה ויצירה״.

״עתיד ורוד הוא שאיפה״, אומרת שרון, ״שכנראה לא תוגשם ב־100 אחוז וגם אם נצליח להחליף את הממשלה תהיה עוד עבודה. המציאות משתנה לנו כל יום. אבל אנחנו שם ונהיה ליד מי שצריך להאיר את האור שלו״.

רחלי שלו היא מאיירת, כותבת ויוצרת קומיקס. כבר בפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2005), מעמד שהיה לדבריה טראומטי במיוחד, היא לא הסתפקה באיור והחליטה לכתוב בעצמה את הטקסטים – מה שלא היה נפוץ באותה תקופה. ״היום, בכלל, כל המושג של איור הוא הרבה יותר פתוח״, היא אומרת. ״כשאני התחלתי הכל היה מאוד מוגדר. היום לספר את הסיפור זה אחד הדברים החשובים למאיירים״.

אחד הפרויקטים המשמעותיים שהעסיקו אותה בשנים האחרונות היה יומני השבי המאויירים של שורדות שבי, שיצרה עבור סדרת כתבות שער במוסף שבעה לילות של ידיעות אחרונות. ״חששתי ממה שאני הולכת לשמוע, איך אני הולכת להתמודד עם זה ואיך זה ישפיע עליי. הרגשתי שאני הופכת לצינור, לכלי, שאני צריכה לנצל את הדבר הזה כדי להעביר את הסיפורים בצורה הכי אפקטיבים ונוגעת״.

את כל אחת מהעדויות היא יצרה בפורמט של עשרה איורים וטקסטים קצרים. ״נכנסתי לעור שלהן. לדוגמה, שאלתי אותן איזה צבעים היו שם. זה היה קצת כמו שחזור בבית משפט, כמו עדות״.

בימים אלה רואה אור הגדה של פסח שאיירה ועיצבה בהוצאת עם עובד, שיצרה בהשפעת חוויות הילדות שלה מהחג, ״כזו עם הרבה פרטים, שמשהו בה אומר לילד שקורא בה ׳גיליתי לך סוד ורק אתה תראה אותו׳״. במקביל, היא מגישה פודקאסט בכאן הסכתים על הסיפורים שמאחורי סיפורי הילדים האהובים (בקרוב עונה שלישית); וכבר תקופה שהיא נמצאת גם על במות – במסגרת מפגשים/הרצאות שמביאים את הקומיקס לבמה, שיצרה בליוויה של רננה רז.

עוד היא עובדת גם על הרומן הגרפי ״מכתבים לבתיה״ (מאת גלילה רון־פדר-עמית), ההמשך ל״אל עצמי״ - שגרסת הרומן הגרפי שיצרה עבורו ראתה אור לפני כשנה וחצי. בנוסף, היא מבטיחה (וגם מתחייבת), שהיא עובדת גם על רומן גרפי משלה, כזה שמבוסס על סיפור משפחתי מהילדות שלה מעורבב במעט פנטזיה. אנחנו מחכים.

אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.

האהבה שלו לקולנוע החלה כבר כילד הודות לשני מקורות עיקריים – כבלים פיראטיים וקלטות וידיאו שהיה מקבל מאביו שעבד במפעל למחזור פלסטיק. אחד הפרויקטים שסללו לו את הדרך היה הקמת החממה לקולנוע של בית הספר סם שפיגל, יחד עם מנהל בית הספר דאז רנן שור ז״ל, בשנת 2009. ״זה היה רגע טקטוני שבו אבישי האדם פגש את עולמות הפיתוח בקולנוע, מפגש מדהים שבפועל גלגל אותי למקום שבו אני נמצא היום״.

למרות שלא עשה סרט גמר בלימודים, יש רגעים שבהם כן מדגדג לו ליצור אחד משלו, ובימים אלה הוא גם עובד על סרט דוקומנטרי שצולל אל תוך קהילות גאות אורבניות. ״אני תחקירן בנשמתי, זה המקצוע האמיתי שלי. אני מכור לסיפור. התשוקה שלי לקולנוע כמנהל אמנותי קשורה לאולם, לפעולה של לשבת ולצפות. אלה מרחבים שונים שמדי פעם נפגשים״.

כמנהל אמנותי הוא מנהל את מחלקות התוכן, שהליבה שלה היא מחלקת התכניות ולצידה מחלקת ילדים ומשפחה, מחלקת צעירים, ספריה, ארכיון ועוד. ״מדי פעם אני בוחר סרטים, אבל בעיקר מייצר תשתיות לאנשים אחרים כדי לעשות את זה״. הוא אמון גם על הפסטיבלים שמקיים הסינמטק, שבמסגרתם הוא נתקל לא פעם במורכבויות שנוגעות בחופש הביטוי, שמבחינתו הוא ״הדבר החשוב בעולם. אצלי במשמרת לא יצנזרו שום סרט. אבל חופש הביטוי הוא האחריות להקשיב, ולא רק להשמיע״. 

מאירה אפרת קובלסקי היא אדריכלית ובעלת משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי יחד עם בן זוגה, האדריכל צבי אפרת. יחד הם זכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכלות לשנת 2025, על פרויקט תכנונו והתחדשותו של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

המשרד, שפועל כבר כ־30 שנה, מתמקד בתכנון של מבני ציבור, ביניהם גם מוזיאונים. הם היו, בין השאר, אמונים על החידוש של מוזיאון ישראל ב־2010, על תכנון מוזיאון בית העיר בכיכר ביאליק, בית לוחמי הגטאות וקמפוס ירושלים לאמנויות. ״התפקיד שלנו הוא לתרגם את כל האינפורמציה שאנחנו יכולים לאסוף, בכל רגע שהוא – ולתרגם אותה לחללים ולסירקולציה. לכן זה לא באמת משנה אם מדובר במוזיאון או במבנה אחר״.

על התכנון והחידוש של מוזיאון רמת גן הם היו אמורים להתחיל לעבוד עוד ב־1995 (מה שלא קרה), וכשהחלו לעבוד על חידושו הנוכחי היו צריכים לייצר תכניות חדשות למוזיאון עכשווי, לא אלה שנותרו משנות ה־90. ״למבנה המוזיאון יש צורת משולש ואנחנו העצמנו אותו, רצינו לתת לו נוכחות חדשה על ידי המבנה החדש שהוספנו על הקיים, והצורה הזאת שיוצרת עיוות פרפספקטיבי עניינה אותי גם מבפנים. 

״החלטנו לשמר את שורת העמודים שבמוזיאון ואת החומריות של המבנה – שמהדהדת את העובדה שהוא היה פעם מבנה תעשייתי. ההחלטה האחרונה היתה שכל הפונקציות במוזיאון יהיו מונגשות לקהל״.

במקביל הם מתכננים גם בתי מגורים (אחד שהשפיע על עבודתם במיוחד היה במסגרת פרויקט של איי וייוויי ביוון), וככלל חשוב להם במיוחד ש״אנשים נהנים ואוהבים את הבניינים שלנו, וחיים בהם בשלום. התגובות של האנשים שחיים בתוכם הן הנאה גדולה מאוד שמספקת הרגשה של הצלחה״. 

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.

על הסערות שהתחוללו סביב הגשת המועמדות לביאנלה השנה הוא אומר ״תמיד יש סערות ודעות שונות, עולם האמנות בארץ סוער בהרבה נושאים. אני מאמין שכאמן אתה צריך לעשות מה שאתה חושב שהוא נכון. בוונציה יש לי הזדמנות להשמיע את הקול שלי, וברגע שיש הזדמנות – אין סיבה לא להתמודד עם זה. אמן לא מייצג את המדינה אבל האמונה שלי היא שכאמן אתה חייב גם להשפיע״.

המיצב שיציג בארסנלה (ולא בביתן הישראלי הקבוע בג׳רדיני שעובר שיפוץ) ישלב בין אמנות לטכנולוגיה ויעשה שימוש במים ובטפטפות – המצאה ישראלית שמטרתה היתה בין השאר להפריח את השממה. תהיה בו התייחסות גם לדיו כתיבה שחור, לתלמוד, לשושנת העין ולמשורר פאול צלאן. ״זו תהיה עבודה חווייתית, תלויה בזמן, שיש לה הרבה אפשרויות לפרשנות״.

במקביל הוא מציג בימים אלו במקומות נוספים, כמו תערוכת יחיד במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, דו שיח עם יצירות מרסל ינקו; ובתערוכת האוסף של מוזיאון ישראל, עבודה שהוצגה במקור בדוקומנטה בקאסל, ״עבודה שברירית, קטנה ומינורית שעושה שימוש באמצעים לא יוקרתיים״.

במהלך השנים פיינרו עוסק גם בהוראה, כפרופ׳ בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, וגם ביזמות ויצירה של אירועים נרחבים, כמו הביאנלה הים־תיכונית בסכנין. ״המטרה בביאנלה היה להכניס את הפריפריה למרכז, לקיים דיון עם המגזר הערבי באמצעות אמנות, ולהכניס את ישראל לתוך המרחב הים־תיכוני והמזרח־תיכוני, לעשות שינוי קטן. עצם קיום הפרויקט, כולל הכישלונות, הוא חשוב מבחינה היסטורית, מבחינת המסר התרבותי וחיזוק צפון הארץ.

״אני מאמין באמן הרנסנסי, שהיה הכל. אמן צריך להשפיע: אתה לא יכול להיות כל הזמן רק בסטודיו, במקום הנוח, עם עצמך. כאמן אתה חייב להיות מעורב״. 

אנחנו מאחלים בהצלחה וממשיכים לעקוב. 

אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.

אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.

בעבודות המשותפות שיצרו עד כה משתתפים גם אובייקטים שאדם יוצר, כאלה שמרפררים בין השאר לאובייקטים שנמצאים בבית שבו גדלו. ״לאבא שלנו יש המון אמונות תפלות. הוא מכניס לנו דברים לתיק ולארנק שאני לא יודעת מה המשמעות שלהם, אבל אני מעבירה אותם גם הלאה לילדים שלי. בעבודות האובייקטים נוכחים גם באמצעות המשקל שלהם והתנועה שהם מייצרים״.
בשלוש השנים האחרונות שבה לבת שבע (אבל לא לאורך זמן....), והיום היא משתתפת במופע החדש של אוהד נהרין, ZŌ. ״זה מדהים להיות בחברה של אנשים צעירים. זה משאיר אותי צעירה וזה מחייה אותי. אני מאחלת לעצמי כל הזמן להיות בחברה צעירה״.
ולמרות שלפעמים אין כוח (״מבפנים אני ממש עצלנית״) ולפעמים הגוף כואב, מה שהיא הכי אוהבת זה להופיע. ״אני אוהבת להרגיש את התאורה, להסתכל על הקהל. בסופו של דבר כשאתה מופיע ורואה את הקהל סביבך – אתה מקבל אנרגיות מהם״.