The Daily Sicha - השיחה היומית

התוכן

[המשך] אלא, ממשיך אדנ"ע, שה"פנסאי" יודע שהאש אינו שלו אלא של הפנס, ופעולת הפנסאי אינה אלא לעורר ולגלות את נקודת היהדות שיש בו בהעלם מצ"ע. וכשהפנסאי יודע זאת – אינו בא לידי ישות מעבודתו וכו'. והמשיך החסיד ושאל: 'ואם הפנס נמצא במדבר שמם?', שהוא יהודי כזה שאין בו שום מעלה, "עני בדעת" בקצה הכי אחרון, ואפי' כאשר מדברים עמו פעם אחר פעם אינו רוצה לשמוע – האם גם אז ישנו חיוב להדליק את ה"פנס"? והשיב אדנ"ע: 'גם אז צריך להדליק הפנס', כדי 'שיראו שזהו מדבר שמם', ומישהו אחר לא ירצה להתנהג כמוהו. 'וגם שהמדבר השמם יתבייש מפני הפנס', שכאשר ישתדלו ויצליחו סוכ"ס להדליק את ה"פנס" שלו, הנפה"א, יתחיל להתבונן ולהסתכל ע"ע ויתבייש בהנהגתו.

משיחת י"ג תמוז, ה'תשכ"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=11-11-2026

Synopsis

[Continued.] …But the Rebbe Nishmaso Eden went on to say that the lamplighter knows that the fire is not his own, but belongs to the lamp; the lamplighter’s effect is merely to awaken and reveal the essential point of Yiddishkeit that is already hidden within the other person. When the lamplighter knows this, he does not develop a sense of self-importance from his service etc. The Chassid then asked: What if the lamp is located in a desolate wilderness, meaning, it is a Jew who possesses no virtues, who is “poor in knowledge” to the lowest extreme, and even when one speaks to him time and again he doesn’t want to listen – is there still an obligation to kindle the lamp? The Rebbe answered that even then one must kindle the lamp, so that it should be apparent that this is a desolate wilderness, and others will see it and not conduct themselves that way, and also so that “the desolate wilderness should be ashamed befor

התוכן

א' החסידים שאל פעם את אדנ"ע: 'מהו חסיד?' והשיב אדנ"ע: 'חסיד הוא "לאַמטערנטשיק" (פנסאי) – האיש שהולך ברחובות להדליק פנסי העיר, וזהו חסיד שמתהלך עם מקל ארוך שבראשו דולקת אש, ויודע שהאש אינו שלו, אלא שתפקידו להדליק ע"י האש את כל הפנסים' [החסיד המשיך ושאל שאלות ואדנ"ע השיב עליהן, כדלקמן]. הלימוד מפרטי השקו"ט בסיפור זה: "פנס" קאי על נשמת ישראל כמ"ש "נר ה' נשמת אדם", אמנם יכול להיות שה"נר" אינו דולק ומאיר – שאינו ממלא תפקידו בעולם שע"י יהי' אור גם אצל הזולת (אף שב"כח" יש בו את כל הענינים). וזהו תפקידו של חסיד להדליק את הפנסים. דאף שיודע שדבר ודאי שיש לו עוד מה לעשות עם עצמו במלחמתו עם היצה"ר ויצליח בזה, ובנוגע לזולת ספק אם ישמע אליו (כי ה"ה בעל בחירה), בכל זאת ה"ה מוותר על (ודאי) טובת עצמו בשביל (ספק) טובת הזולת. וזהו גדרו של חסיד.

משיחת י"ג תמוז, ה'תשכ"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=10-11-2026

Synopsis

A Chassid once asked the Rebbe Rashab: What is a Chassid? The Rebbe replied: “A Chassid is a lamplighter”: he goes about with a long stick, with a flame burning at the end, and he knows that the fire is not his own; rather, his task is to use the fire to kindle all the lamps. The “lamp” is the Jewish soul, as it is written, “The soul of man is a lamp of Hashem.” But it is possible that a lamp is unlit, meaning, it is not fulfilling its function in the world of bringing light to another person. This is the task of a Chassid – to kindle the lamps. Although he knows that he certainly has more work to do with himself (and he is assured that he will succeed), whereas regarding another person there is a doubt whether the person will listen to him – nevertheless, he forgoes the (certain) benefit to himself for the sake of the (uncertain) benefit of another. This is the definition of a Chassid.

Excerpt from sichah of 13 Tammuz 5722

For a tra

התוכן

[המשך] ועפ"י הנ"ל יובן מ"ש [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" – "ויברכהו ה'" בסוף, אף שלכאו' זוהי הסיבה ל"וימצא .. מאה שערים"? כי העבודה, "ויזרע יצחק וגו'", צ"ל באתערותא דלתתא ובכח עצמו. ולכן כאשר מגיע מקום קשה כמו "ארץ ההיא", או זמן קשה כמו "שנה ההיא", או שניהם יחד, אין להתייאש ולומר שאין בכחו לפעול וכו', כי מכיון שבהשג"פ נמצא הוא במצב זה ויש לו את הידיעות "לזרוע" וכיו"ב, מוכח שעליו להתייגע ולהתעסק בזה. ואז, כאשר רואים מלמעלה שהוא מתייגע בכל כוחו, הנה "ויברכהו ה'" – נותנים לו מלמעלה שלא בערך יגיעתו. וכמשנת"ל בהענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה": שגם בעניני "חוצה" בהם הוא מתעסק כמו עניני מסחר ומאכל ומשקה – "זורע דגן", צ"ל ניכר שכל ענינם אינם אלא כלי ל"מעיין" עצמו, עד ש"ח"ו דגן זרע". ואז "ויברכהו ה'" בגו"ר.

משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=09-11-2026

Synopsis

(Continued.) Based on the above, we can understand why in the verse (in sheini of parashas Toldos), “Yitzchak sowed in that land, and in that year he found a hundredfold, and Hashem blessed him,” the words “and Hashem blessed him” come at the end of the verse, even though this was the reason “he found... a hundredfold.” Because the service of “sowing” must come from an awakening from below and through one’s own efforts. Therefore, when one encounters a difficult place like “that land,” or a difficult time like “that year,” or both together, he must not despair and say he lacks the ability to accomplish anything, etc. The very fact that by Hashgacha Protis he finds himself in this situation and he possesses the knowledge of how to sow etc. demonstrates that he must toil in this service. Then, when Heaven sees that he is toiling with all his might, “Hashem blesses him” – he receives a blessing totally disproportionate with his toil. As explained earlier regarding “your wellsprings spreading outward”: even in the “

התוכן

עה"פ [בשני דפ' תולדות] "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" מצינו לכאו' ב' פירושים הפכיים מן הקצה אל הקצה: 1) יצחק זרע דגן כפשוטו ומצא "מאה שערים" - "שאמדוה כמה ראוי' לעשות ועשתה על אחת שאמדוה מאה ורבותינו אמרו אומד זה למעשרות הי'" (רש"י ממדרשים) 2) מ"ש בפרקי דר"א "וכי יצחק אבינו דגן זרע חס ושלום?!" אלא הכוונה ש"זרע (מצות) מעשרות" (ע"ד "זורע צדקות") - הוא הפריש מעשר מממונו. וי"ל שבזריעת דגן ישנם ב' אופנים: ש(רק) העיקר אצלו הוא המעשרות, אבל את השאר קיים אצלו עכ"פ כמציאות של "טפל" ("כל מעשיך לשם שמים"), וזהו ה"זריעת דגן" של יצחק עפ"י נגלה, וע"ז בא הפדר"א ואומר ש"חס ושלום" לומר שיצחק, א' מהאבות ש"הן הן המרכבה" שאין לו שום מציאות לעצמו, "דגן זרע" באופן כזה! אלא כל מציאותו של ה"זריעת דגן" ("דרכיך") שלו היתה רק "כלי" ל"דעהו"! ע"ד עטיפת הטלית הוא רק ה"כלי" לקבלת עומ"ש במעשה וכיו"ב.

ג' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=08-11-2026

Synopsis

On the verse (in sheini of parashas Toldos), “Yitzchak sowed in that land, and in that year he found a hundredfold, and Hashem blessed him,” we find two interpretations that are seeming diametrically opposed from another: (1) Rashi, based on Midrashim, explains that Yitzchak sowed grain in the literal sense, and he found a hundredfold: “They estimated how much it ought to produce, and it produced one hundred times the amount they had estimated. And our Sages said that this estimation was for tithes.” (2) Pirkei D’Rabbi Eliezer states: “Did Yitzchak Avinu sow grain chas v’shalom?!” Rather, it means that he “sowed [the mitzvah of] tithes” (similar to the verse “He sows tzedakos”) – he separated tithes from his wealth. It can be explained that there are two ways of sowing grain: One is that one’s tithes are his primary concern, but he still views the rest as something secondary (“All your deeds should be for the sake of Heaven”). This is Yitzchak’s “sowing grain” according to Nigleh. To this, Pirkei D’Rabbi Eliezer comes and says: “Chas v’shalom” to

התוכן

מסופר בתנ"ך [הפטורת פ' חיי שרה] שדוד המליך את שלמה בנו עוד בחייו. ולכאו' עפ"י תורה אין שני מלכים משתמשים בכתר א' וכו'?! והביאור בזה עפ"י מ"ש הרגצ'ובי שה"יורש הוא הוא עצם המוריש", ומזה מובן גם בנוגע בנוגע לענין המלוכה, "שהמלכות ירושה", דבן מלך הראוי לירש המלכות יש בו כח המלוכה עוד טרם שנעשה מלך בפועל. ובכחו של המלך לגלות ענין זה עוד בחייו. אלא שכל זמן שאביו המלך עוד בחיים הנה ה"מלוכה" של הבן היא חלק בלתי נפרד ממציאותו של אביו המלך. [וע"ד ענין השליחות: אע"פ שהשליח הוא בר-דעת בפ"ע וכו', אבל כל כחו ותוקפו של השליח אינו אלא תוקפו של המשלח "כמותו ממש" (ולא נתבטל מציאותו של המשלח)]. ועד"ז דוד המלך לא המליך את שלמה בתור מלך בפ"ע, כ"א רק שגילה אצלו כח עצמי של מלוכה שנמצא בו בהעלם; אמנם תוקפו של שלמה בחיי דוד אינו אלא תוקף מלכותו של דוד אביו! וזהו גם מה שנשלח כ"ק מו"ח אדמו"ר ע"י אביו, עוד בחיי אביו, לענינים שהיו דרושים תקיפות ומס"נ של נשיא בישראל!

משיחת י"ב תמוז ה'תשמ"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=06-11-2026

Synopsis

The Tanach states (in the haftarah of parashas Chayei Sarah) that Dovid crowned his son Shlomo during his lifetime, though seemingly according to Torah law two kings cannot reign at the same time. This can be understood based on the Rogatchover’s statement that “An heir is the essence of the one who bequeaths.” Accordingly, since “kingship is inherited,” it is understood that a son of a king who is fit to inherit the kingship possesses the power of kingship even before he becomes king in practice. And the king has the power to reveal this quality during his own lifetime. However, as long as the father is still alive, the son’s kingship is an inseparable part of his father’s existence. (It is similar to the concept of shlichus: although the shliach possesses independent daas etc., nevertheless, all the power and authority the shliach has is only that of the

התוכן

תוצאות בפועל של הפעולות ב"מבצע נש"ק" מוכיחות על גודל הענין. ב' דוגמאות: 1) ילדה בת 5-6 שהשפיעו עלי' להדליק נש"ק ביקשה רשות מאמה לעשות זאת, ורק לאחר הפצרות ובכיות של הבת הסכימה. הבת הדליקה נש"ק בשמחה גדולה, העמידה הנר על השולחן וציוותה על בני הבית לא לגעת וכו'. כ"ז השפיע על בני הבית ואחר כמה שבתות הפסיקו להסתכל בטלויזי' כ"ז שהנר דלק, אח"ז התחילה האם להדליק נש"ק, הפסיקה לבשל בשבת, התחילה לעשות "טשולנט" ע"ש, עד שלבסוף נעשתה כל המשפחה בעלי-תשובה גמורים!! 2) היתה אשה שהיתה מחכה כל ערב שבת להדליק נש"ק עד שבעלה חזר מעבודה – בשש בערב, לא משנה קיץ או חורף..., כשהשפיעו על הבת שלה להדליק נש"ק, באה הביתה ואמרה לאמה שגם היא רוצה להדליק, אבל אותה לימדו שאסור להדליק נש"ק לאחרי השקיעה! ובמילא הדליקה הבת לפני השקיעה. כשחזר הבעל מעבודה טען מה זאת? שהבת תדליק לפני האם?! בסוף השפיעה הבת על האם שגם היא תזהר להדליק נש"ק לפני השקיעה!

ב' חלקים משיחת ו' תשרי ה'תשל"ו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=05-11-2026

Synopsis

The importance of the Shabbos Candle Campaign can be seen in the results, including the following two examples: (1) There was a girl of five or six years old who, because of the campaign, pleaded and cried with her mother until her mother allowed her to light a Shabbos candle. When the girl excitedly put the candle on the table, lit it, and told her family members not to touch it etc., it affected the whole family; after a few weeks they stopped watching television as long as the candle was burning etc. Eventually, the mother began lighting Shabbos candles, and she stopped cooking on Shabbos, began making a cholent before Shabbos etc. until ultimately the entire family became complete baalei teshuvah. (2) There was a woman who would wait every Friday to light Shabbos candles until her husband returned from work at six in the evening, regardless of whether it was summer or winter.... As a result of the campaign, her daughter came home and said she also wanted to light Shabbos candles, but she had been taught that it is forbidden to light after sunset. So the

התוכן

[המשך] ועוד ענין: גם מי שלאחרי עשיית חשבון צדק בא למסקנא שבעולמו הפרטי כבר פעל בשלימות הענין ד"אלקי השמים ואלקי הארץ", הנה [נוסף לזה שבכל יום ישנם בעולמו ענינים חדשים שעליו לברר, כמו הלחם שאוכל, הנה] בכל מצב ישנם בכל אחד עניני "שמים" ועניני "ארץ". וגם יהודי שכבר פעל שגם בעניני "ארץ" שלו ניכר שה' הוא "אלקי הארץ", אבל עדיין יש אצלו חילוק בין איך שה"אלקי" ניכר בעניני "ארץ", כמו אכילה ושתי', לעניני "שמים" – כמו לימוד התורה וקיום המצוות. כדי שיבין וירגיש בלבו את ה"אלקי הארץ" – בכל נשימה, באכילה ושתי', בדומם, אפי' בדבר איסור שבידו, וכיו"ב – כמו ובהמשך אחד עם "אלקי שמים" – בעת עמדו בפני ה"אלקי" בתפלה – צריך התבוננות גדולה ועבודה מיוחדת! ובכל יום צריך לבחון מחדש האם ההתבוננות ותוצאתי' שביום שלפנ"ז עדיין בתקפה. אבל גם את הטף צריכים להסביר את הענין ד"אלקי הארץ" ושגם הם יכולים לפעול בזה בכח עצמם.

משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=04-11-2026

Synopsis

(Continued.) Another point: Even someone who, after making an honest accounting, concludes that he has already completely made Hashem “G-d of heaven and G-d of the earth” in his personal word, nevertheless (in addition to the fact that every day there are new things in his world that he must refine, like the food he eats), every person in every state has matters of “heaven” and matters of “earth” in his life. Even if one has already made it evident that Hashem is “G-d of” his “earth,” there is still a difference between the way Hashem is evident in his “earth” (when he eats and drinks etc.) and the way He is evident in his “heaven” (when he studies Torah and performs mitzvos etc.) In order for him to understand and feel in his heart that Hashem “G-d of the earth” with every breath, when it comes to eating and drinking, inanimate objects, or even a forbidden object that he is holding, the same way Hashem “G-d of heaven” when he stands and davens before Hashem – this requires great contemplation and a particular form of service. And every day one must examine anew whether the effect of yesterday’

התוכן

[המשך] הביאור מהו זה שדורשים מיהודי היום – לאחרי שאברהם אבינו כבר פעל הענין ד"אלקי הארץ" בזמנו, ועוד ניתוסף אח"כ הענין דמ"ת, והעבודה של הדורות עד עתה – שהוא יתחיל את העבודה לפעול שיהי' "אלקי הארץ": כל יהודי הוא "עולם מלא", ובנוגע לעולמו הפרטי עליו להתחיל העבודה מתחלתו. דכמו בלימוד התורה אינו יכול להתחיל מאיפה שאביו סיים... אלא הוא צריך להתחיל מלימוד א"ב וכו', ועד"ז בנוגע לעבודתו בעולם. ואף שלאחרי שהאבות כבר סללו את הדרך הנה עבודתו לפעול הענין ד"אלקי הארץ" קלה יותר, אבל מ"מ הוא בעצמו צריך להתחיל את עבודתו בזה מתחלתו, ולהמשיך ללכת מדרגא לדרגא וכו'. ובימינו אלו, במעמד ומצב של ה"תחתונים" היום, רואים בפשטות איך יש עדיין עבודה לפעול הענין ד"אלקי הארץ". ה"אבן מקיר" תובע וזועק שצריך [עוד] לגלות שה' הוא "אלקי הארץ". [המשך יבוא]

ב' חלקים מהתוועדות מוצאי ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=03-11-2026

Synopsis

(Continued.) To explain what it means that a Jew today must begin the service of making Hashem “G-d of the earth,” after Avraham Avinu already accomplished this in his time, and after Matan Torah and the service of all the generations until now: Every Jew is a “full world,” and with regard to one’s individual world, he must begin this service from the beginning, just as with Torah study one cannot begin from where his father left off, but must begin by learning the Alef-Beis himself etc. And although it is easier after the Avos have paved the way, one must still start this service from the beginning and proceed from level to level etc. And these days, given the present state of the “lower realms,” we see plainly that there is still work to be done in terms of making Hashem “G-d of the earth.” The “stone from the wall” demands and cries out that it is necessary to (further) reveal that Hashem is “G-d of the earth.” (To be continued.)

2 excerpts from farbrengen of Motzaei Shabbos Parashas Chayei Sarah 5739

For a transcript in English o

התוכן

כל ענין בתורה הוא הוראה, ועאכו"כ הענין בפ' חיי שרה שאברהם אבינו מספר בעצמו אודות כללות עבודתו ב"לשמש את קונו" לעשות את העולם דירה לו ית' – תכלית עבודת האדם. וכמ"ש רש"י, כפשוטו של מקרא ממש, עה"פ "ה' אלקי השמים וגו'" ש"עכשיו הוא אלקי השמים ואלקי הארץ – שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי הי' אלקי השמים ולא אלקי הארץ וכו'". ו"מעשה אבות סימן לבנים"! ואע"פ שאברהם כבר פעל הענין ד"אלקי הארץ" בזמנו, אבל עפ"י מאחז"ל "לפיכך נברא האדם יחידי" להורות שכאו"א צ"ל בדוגמת אדה"ר ועבודתו, מובן שעד"ז הוא בנוגע לעבודת האבות שזה צ"ל בכאו"א – לפעול שיהי' גם "אלקי הארץ". והחידוש שבזה הוא לא רק שניתוסף עוד ענין על הענין ד"אלקי השמים" שהי' גם לפנ"ז, אלא שגם הענין ד"אלקי השמים" גופא "מתרומם" עי"ז ביתר שאת ויתר אז [המשך יבוא]

משיחת מוצאי ש"פ חיי שרה, מבה"ח כסלו ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=02-11-2026

Synopsis

On the verse (in parashas Chayei Sarah), “The G-d of heaven, who took me away from my father’s house in Charan…”, Rashi states (as the plain meaning of the verse): “Now He is ‘G-d of heaven and G-d of the earth,’ because I have made Him familiar among humanity. But when He took me from my father’s house, He was ‘G-d of heaven,’ but not ‘G-d of the earth’ etc.” Everything in Torah serves as a lesson, and certainly this verse where Avraham Avinu himself describes the overall nature of his service of making the world a dwelling place for Hashem (and “The deeds of the fathers are a sign for the children”): Although Avraham already brought about that Hashem was “G-d of the earth” in his time, nevertheless (based on the teaching of our Sages that “man was created alone” to teach us that everyone must emulate Adam HaRishon and his service, which similarly applies to the service of the Avos and the obligation of every Jew to emulate them), every Jew must continue to cause Hashem to be “G-

התוכן

צ"ל מהי ההוראה לכאו"א ממ"ש רש"י עה"פ [בראשון דפ' חיי שרה] "שני חיי שרה"‏ – ‏"כולן שוין לטובה"? כיצד אפשר לתבוע מכאו"א, גם מי שעברו רוב שנותיו וחלק מהם היו במעמד בלתי-רצוי, שכל שנותיו יהיו שוין לטובה?! והביאור: בכח כאו"א לתקן גם את העבר ע"י עבודת התשובה! ובזה יובן גם מ"ש בתניא ש"מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחרי' כל אדם ימשוך"‏ – ‏והרי ענינו של בינוני הוא "שלא עבר עבירה מימיו"?! מכיון שע"י עבודת התשובה (מאהבה) יכול להפוך גם את הזדונות לזכיות ממש. וזוהי ההוראה הנצחית מ"שני חיי שרה": בכחו של כאו"א להיות במעמד ומצב של "כולן שוין לטובה" ע"י עבודת התשובה! וככל מצוה‏ – ‏יש לעשותה מתוך שמחה. ובפרט השמחה ע"ז שה' נתן לו את היכולת לתקן את העבר.

חלק ממאמר ד"ה ויהיו חיי שרה, כ' מרחשון ה'תשמ"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=01-11-2026

Synopsis

On the verse (in rishon of parashas Chayei Sarah), “…the years of Sarah’s life,” Rashi states: “All were equally good”? Seemingly, what is the lesson for everyone – how can it be expected of every individual (even one for whom the majority of his years have already passed, and with some of them spent doing undesirable things), that all his years should be equally good? The answer is that everyone can correct the past through teshuvah. This also explains the statement in Tanya that “The level of the beinoni is the level attainable by every person, and every person should strive after it”: Seemingly, a beinoni is one who “has never committed a sin in his life”? The answer is that teshuvah (out of love) can transform even intentional sins into actual merits. This is the eternal lesson from “the years of Sarah’s life”: through teshuvah every Jew has the power to attain a state in which “all his days are equally good.” And as with every mitzvah, this must be done with joy – particularly the j

התוכן

1) ביום כ' מרחשון "גובר מזלו" של כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע בכל שנה ושנה באופן של "מעלין בקודש". 2) השייכות דמזמורי תהלים למספר השנים נמשכת גם לאחרי ההסתלקות מעלמא דין, "יש בגר בקבר", וכיודע הסיפור ע"ד המאמר שאמר בעל יום ההולדת בג"ע על פסוק בתהלים המכוון למספר שנותיו כמה שנים לאחרי הסתלקותו. 3) הוספה בציפי' לגאולה, שהיא מהענינים העיקריים של בעל יום ההולדת, כמבואר בשיחה הידועה דשמח"ת [כל היוצא למלחמת בית דוד וכו']. 4) הוראה ממ"ש השני דפ' חיי שרה "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל": "מעשה אבות סימן לבנים" – שעושה ופועל את הדבר אצל הבנים, שאצל כאו"א ישנו הענין ד"בא בימים", שלימות העבודה בכל יום ויום, ו"ה' ברך גו' בכל", שכולל את כל הברכות, ולא נותר אלא לפעול השידוך והנישואין דיצחק ורבקה (יחוד מ"ה וב"ן) – הגאולה, שזירוזה – ע"י ענין הצדקה וכו'.

ב' חלקים משיחת יום ב' פ' חיי שרה, כ"ף מרחשון ה'תשמ"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=30-10-2026

Synopsis

(1) On 20 Marcheshvan the Rebbe Rashab’s “mazal prevails,” ascending in holiness from year to year. (2) The connection between his age and the corresponding chapter of Tehillim continues even after his histalkus (“There is aging in the grave”), as demonstrated in the well-known story about the maamar delivered by the Rebbe Rashab in Gan Eden on a verse in Tehillim corresponding to his age, several years after his histalkus. (3) One of the Rebbe Rashabs’s main focuses was to increase the yearning for the Redemption, as explained in the well-known sichah of Simchas Torah (Kol Hayotzei L’milchemes Beis David). (4) A lesson from the verse (in sheini of parashas Chayei Sarah), “Avraham was old, coming in days, and Hashem had blessed Avraham with everything”: “The deeds of the fathers are a sign for the children” – they bring about a similar effect in the children. Every Jew possesses the quality of “coming in days” meaning the complete fulfillment of every day’s service, and Hashem blesses them “with everything,” which encompasses all the blessings. Nothing remai

התוכן

ספר תהלים הו"ע של שירה ושמחה, ומודגש הדבר במזמורים שבהם נאמר הלשון "מזמור" או "שיר". ומזה מובן גם בנוגע לשיעור תהלים היומי, מזמורים פ"ח ופ"ט. אע"פ שלפי פשטות הכתובים מדובר בענינים בלתי-רצויים (ועד כדי כך שבנוגע למזמור פ"ט כותב האבן-עזרא ש"הי' בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור הי' קשה עליו ולא הי' קורא אותו וכו'") אבל מכיון שכל הענינים באים מהקב"ה והקב"ה הוא "עצם הטוב ומטבע הטוב להטיב" (כמו שנת' בשיחה שלפנ"ז בענין "באו גוים בנחלתך") – צריך לומר שגם ענינים אלו פנימיותם הוא טוב, ואדרבה, כאשר מגלים את הפנימיות של ענינים אלו – ניתוסף עוד יותר בעניני טוב כיתרון האור מן החושך. ולדוגמא, מיד בתחלת מזמור פ"ח – "שיר מזמור גו' על מחלת לענות" שפירושו הפשוט הוא לשון חולי ועינוי, הרי יש לפרש להיפך – "מחלת" מלשון "מחול", ו"לענות" – מלשון "וענו הלויים וגו' קול רם".

ב' חלקים משיחת ליל ד' דחג הסוכות ה'תשמ"ז, לאחרי תפילת ערבית

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=29-10-2026

Synopsis

The Book of Tehillim is a book of song and joy, as emphasized in the chapters beginning with the words mizmor or shir etc. Accordingly, it is understood that the same applies to today’s Tehillim (chapters 88 and 89): Although according to the plain meaning of the verses, they speak of undesirable things (to the point that regarding chapter 89, Ibn Ezra writes: “There was a great sage and pious man in Spain for whom this psalm was difficult, and he would not read it…” – nevertheless, since everything comes from Hashem, Who is “the Essence of Good, and it is the nature of the good to do good” (as explained in the sichah on the verse “Nations have entered Your inheritance”), we must say that deep down these are expressions of goodness. On the contrary, when the inner dimension of these is revealed, the increase in goodness is like the superiority of light that comes from darkness etc. For example, although the plain meaning of the beginning of chapter 88 is, “A song, a mizmor…about the sick and afflicted one (machalas le’anos), it can be interpr

התוכן

קריה"ת של יום א' דר"ה מתחיל ב"וה' פקד את שרה וגו'" [רביעי דפ' וירא], שה' בירך את שרה בבן (שע"י הי' המשך לעם ישראל) וקיים הבטחתו בפועל ממש. ועד"ז מברך ה' כאו"א בבנים שייקראו בני אברהם יצחק ויעקב ובבנות שייקראו בנות שרה רבקה רחל ולאה, ומקיים הבטחותיו. ובהמשך מסופר ע"ד החינוך שיצחק קיבל, עד כדי מס"נ (עקידת יצחק), ואיך שדוקא שרה התמסרה במיוחד לחינוך שלו, שעם היותו ילד יהודי היחיד בכל דורו, והיא היתה גומלת חסד בטבעה ואפי' לערביים - לא התחשבה בכ"ז ושמרה עליו שלא יהי' לו עסק עם גויים וגוי'שקייט, ודוקא כך זוכים שהילד גודל באופן ד"הרבה ארבה את זרעך" ורואים ממנו נחת אמיתי!

משיחת כ"ז אלול ה'תש"מ, לנשי ובנות חב"ד תחיינה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=28-10-2026

Synopsis

The Torah reading of the first day of Rosh Hashanah begins with “Hashem remembered Sarah…” (in revi’i of parashas Vayeira), when Hashem blessed Sarah with a son through whom the Jewish people would continue, and He fulfilled His promise in actuality. Similarly, Hashem blesses every Jew with children who will be called sons of Avraham, Yitzchak, and Yaakov and daughters who will be called daughters of Sarah, Rivkah, Rachel, and Leah, and He fulfills His promises. The Torah then describes the education Yitzchak received, to the point of mesiras-nefesh (at the Akeidah), and how Sarah in particular devoted herself to his education. Although he was the only Jewish child in his entire generation, and although she was by nature a kind person, even toward Arabs, she did not allow any of this to enter into consideration, and she protected him from any involvement with non-Jews and non-Jewish influences. It is specifically

התוכן

נת"ל שגדרו של עיר הנדחת הוא שמ"רבים" נעשה מציאות אחת, וענין זה שייך בעצם רק בקדושה ובבני ישראל מצד נשמתם שמקושרת עם ה' אחד וכו', אלא שמצד ענין ה"בחירה" יש מציאות כזו גם בצד ההפכי - ע"ז, אבל גם שם ה"ז רק בגלל שמדובר בבנ"י. וזה שמובא בירושלמי שמשפט סדום [שברביעי דפ' וירא] הי' בדוגמת עיר הנדחת, אע"פ שלא מדובר בבנ"י, שלכן "ממונו של לוט יוכיח" שגם ממונם של צדיקים שבעיר הנדחת אבד, הוא מפני שכל הענין ד"ונפלינו אני ועמך וגו'" התחיל במ"ת דוקא, ולפנ"ז היו כולם בשווה. ואף ש"אין למדין מלפני הדיבור", הנה כאן אין למדין דין אלא מציאות: שממונם של צדיקים אינו מציאות בפ"ע אלא חלק ממציאות העיר (ובמילא בא הדין שממונם אבד). וההוראה: גם לצדיק אסור להתבודד ולהשאיר את "חלקו בעולם" בסביבה של "ערי הנדחת", אלא עליו להוציאו משם לבררו ולהעלותו לקדושה.

ב' חלקים משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=27-10-2026

Synopsis

The defining characteristic of an ir hanidachas (city that has been led astray) is that the many become one entity, something possible only in holiness and among the Jewish people, because their souls are connected to Hashem Who is One etc. In order for free will to exist, this phenomenon of becoming one entity is allowed to exist in the opposite of holiness, in the context of idolatry, but even then, it is possible only because it concerns Jews. When the Yerushalmi says that the judgment of Sodom (in the revi’i of parashas Vayera) was similar to the law of an ir hanidachas, (which is why “the property of Lot proves” that even the property of the righteous in an ir hanidachas is destroyed), even though the inhabitants were not Jews – it is because the concept that “I and Your people will be distinguished etc.” began only at Matan Torah. And although “We do not derive (a halachah) from what preceded the Giving of the Torah,” here the Yerushalmi is not deriving a law, but clarifying a reality – that the property

התוכן

סיום בנין ביהמ"ק הראשון ע"י שלמה הי' בחודש חשון. ומכאן ההוראה עד כמה יש לייקר ולהעריך חודש זה שיש בו ברכה מיוחדת זו. וזה שייך לכל בנ"י, שהרי כל בנ"י השתתפו בבנין ביהמ"ק. ומזה מובן גם שחודש חשון מסוגל ביותר לבנין ביהמ"ק השלישי, וכאו"א יכול להשתתף בזה ע"י שמוסיף בתומ"צ ואהבת ישראל. בחודש חשון עצמו ישנם ימים מיוחדים שהם מסוגלים ביותר: שבעה בחשון: היום שבו הי' מגיע ה"אחרון שבישראל לנהר פרת", בלכתו מירושלים (לאחרי שעלה לרגל) לשוב לביתו. ובעבודה – זהו היום שבו מתחילים לפרק את ה"מטען" הרוחני שנאסף בחודש תשרי על כל השנה כולה. ט"ו בחשון שבו "קיימא סיהרא באשלמותא", דכללות הענין דחידוש הלבנה, שמיום ליום נוסף באור הלבנה עד מילואה בשלימותה בט"ו בחודש, נותן עידוד לבנ"י, "שהם – בנ"י – עתידים להתחדש כמותה", שגם בזמן הגלות יש להתנהג כרצונו ית', ועי"ז זוכים "להתחדש כמותה" בגאולה עתידה.

ג ' חלקים משיחת יום ג' דפ' נח, ב' מרחשון ה'תשמ"ג, לילדי "צבאות ה'"

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=26-10-2026

Synopsis

The month of Cheshvan possesses a special quality and blessing, as demonstrated by the fact that it is the month in which Shlomo HaMelech completed the construction of the First Beis Hamikdash. This is relevant to every Jew, because every Jew participated in the building of the Beis Hamikdash. It is therefore also understood that the month of Cheshvan is particularly auspicious for the building of the Third Beis Hamikdash, in which every individual can take part by increasing in Torah and mitzvos and in Ahavas Yisroel. Within the month of Cheshvan itself there are special days that are particularly auspicious: The 7th of Cheshvan – when “the last Jew would reach the Euphrates River” on his journey home from Yerushalayim after the Festvial Pilgrimage. In terms of our divine service, this is the day on which we begin to unpack the spiritual luggage amassed during the month of Tishrei and to apply it throughout the entire year. The 15th of Cheshvan – when “the moon is in its full state.” The moon’s renewal gives encouragement to the Jewish people, who “are destined to be renewed like it.”Even during t

התוכן

גם אלו שהם בבחינת "זבולון", "עסוק בפרקמטיא", ותכליתם היא נתינת הצדקה, עליהם להכליל בה גם ענין התורה: 1) שיתמכו בלומדי תורה, ועי"ז מקבלים הם חלק בלימוד התורה (אם מתנים א"ז קודם הלימוד, כמבואר בשו"ע). 2) כשנותנים צדקה לעני, הנה (אע"פ שיש לעזור לו בלי שום תנאי, אבל) אם הוא מחי' את גופו, עאכו"כ שעליו להחיות גם את נשמתו ולהביאו גם "לחיי עוה"ב". ואפי' אם הלה לא ביקש את עזרתו בזה, הרי אדרבה, זה מוכיח שהוא "חולה" מסוכן עוד יותר! וע"ד שמצינו באברהם אבינו, מכניס אורח שאין כמוהו, שלאחרי שהביא אכילה ושתי' אפי' לערביים, לימד אותם שיש לברך לה' ע"ז, שהבנת דבר זה, שהעולם שייך להקב"ה וכו', באה דוקא ע"י לימוד התורה. ועד"ז כשמזכים אחרים במצות הצדקה יש 1) לפעול עליהם שיהיו מ"תמכין דאורייתא", 2) ללמוד אתם קצת תורה!

‏משיחת י"ט כסלו ה'תשל"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=25-10-2026

Synopsis

Even those who are in the category of Zevulun (whose primary role is giving tzedakah) must incorporate Torah in their tzedakah: (1) They should support Torah scholars, in which case they receive a share in the Torah study (provided that this arrangement is stipulated before the Torah is studied, as explained in Shulchan Aruch). (2) When giving tzedakah, they must pay attention not only to the recipient’s physical needs, but also his spiritual needs, which are even more important because they bring a person to life in the World to Come. (And if the recipient didn’t ask for spiritual help, that only demonstrates that his spiritual problems are even deeper). As we find with Avraham Avinu (whose hachnosas orachim was unparalleled): After providing food and drink to his guests (even Arabs), he taught them that they must bless Hashem for it – and this concept that (the world belongs to Hashem etc.) is understood specifically through Torah. Similarly, when bringing the merit of giving tzedakah to others, one should influenc

התוכן

ב' אופנים בפירוש הפסוק "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'" [שבתחילת פ' לך לך]: א) מלמעלה למטה: "אברם" - אב רם - בחי' "שכל הנעלם מכל רעיון", וממקום זה הי' צ"ל ירידת נשמת אברם עד לארץ הלזו התחתונה. והסדר הוא: "מארצך" - בחי' הרצון, ואח"ז "וממולדתך" - מדות הנולדים מן המוחין, ואח"ז "מבית אביך" דרגא שלמטה יותר (כמבואר בכ"מ), ואח"ז "אל הארץ" - בחי' המלכות. ועד"ז הוא בירידת כל נשמה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. אבל ע"י הירידה נעשה "אשר אראך" - מתגלה מעלות הנשמה וכו'. ב) מלמטה למעלה: כבפשטות הענין שאברם עלה מחרן לארץ ישראל. וברוחניות ה"ז העלי' (מתחיל) ממקום שהוא "חרון אף של עולם" ולמעלה. והסדר הוא: "מארצך" - רצון בלתי רצוי, ואח"ז "וממולדתך" - רגיליות, ואח"ז "מבית אביך" - מוחין ומדות, וכו' עד שהוא מתעלה "אל הארץ אשר אראך" - רצון האמיתי, רצון קונו.

חלק מהמאמר ד"ה לך לך מארצך וגו', אור לז' מרחשון ה'תשמ"ו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=23-10-2026

Synopsis

There are two explanations of the verse, “Hashem said to Avram: Lech lecha (‘Go forth’)…” (1) From above downward: “Avram” means Av Ram (Lofty Father), which represents the level of “intellect hidden from any perception.” Avraham’s soul had to descend from this level down to this lowest world. And the order is: “from your land” (one’s will); then “from your birthplace” (the middos born from the intellect); then “from your father’s house” (an even lower level); and then “to the land” (Malchus). The same applies to the descent of every soul. But as a result of this descent, “I will show you” (the revelation of the soul’s qualities etc.). (2) From below upward: Avram went up from Charan to Eretz Yisroel. In spiritual terms, this is an ascent beginning from Charan (“the fury of the world”) and proceeding upward. And the order is: “from your land” (an undesirable will); then “from your birthplace” (one’s habits); then “from your father’s house” (the

התוכן

[המשך] יש להנהיג בכל בתי-הספר בתחילת היום, עכ"פ רגע אחד, להחדרת האמונה בבורא העולם בנוסח השוה לכל נפש, ועכ"פ "רגע של שתיקה" – רגע של התבוננות ותפלה ב"דממה" לבורא עולם ומנהיגו; חבל על כל יום שעובר ללא תיקון הדרוש; כמה שידברו בענין זה אי"ז מספיק בהתחשב עם רצינות הדבר; כל השקו"ט והפלפול אם ענין זה הוא בהתאם ל"חוקת-היסוד" אינו רלוונטי, כי ב"חוקת-היסוד" עצמה נאמר ש"חוקה" זו נקבעה על ידי האומה לטובתה של האומה, ואם טובתה של האומה בהוה היא שונה ממה שהי' לפני 200 שנה – יש להתנהג בהתאם לזה: ה"סטטיסטיקה" מראה שאחוז ההנהגה היפך הדרך הישרה אצל אלו שנתחנכו בבתי ספר שבהם לא מזכירים שמו של בורא העולם – הוא שלא בערך כלל בהשוואה לאלו שנתחנכו בבתי ספר פרטיים שבהם ישנו חופש הדת. ולכן, בהכרח לשנות המצב הקיים ולקבוע בחוק שבכל בתי ספר הממשלתיים יזכירו אודות מציאותו של בורא העולם, "עין רואה ואוזן שומעת"!

משיחת יו"ד שבט ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=22-10-2026

Synopsis

(Continued.) At the beginning of the school day, at least a moment should be devoted to instilling faith in the Creator of the world, in words equally appropriate for everyone, and at the very least a moment of silence and silent prayr to contemplate the Creator and Ruler of the world. Every day that passes without this necessary correction being made is a pity, and no matter how much is said about the matter, it is not enough due to how serious it is. And the whole discussion as to whether this is consistent with the Constitution is irrelevant: The Constitution itself states that it was established by the people for the benefit of the people, and if the benefit of the people in the present is different from what it was 200 years ago, things must be changed accordingly. The statistics show that the percentage of people educated in schools where G-d is not allowed to be mentioned who do not follow the proper path is beyond any comparison to that among those educated in private schools where they are allowed to learn about religion. It is therefore imperative to change

התוכן

[המשך] בכמה מדינות מקבל הנוער עיקר החינוך בבית-ספר, ולכן נחוץ ביותר להחדיר בבבי"ס (ולהקדיש לכך את התחלת היום) את תודעת האמונה בבורא עולם ומנהיגו ושצריכים להתנהג בהתאם לרצונו של הבורא ושאי אפשר לרמותו וכו' – "עין רואה ואוזן שומעת"; ישנם כאלו שמנהלים תעמולה כדי לאסור להכניס עניני דת (אמונה בבורא עולם) בתחומם של בתי ספר ממשלתיים בטענה שב"חוקת-היסוד" ישנה פיסקה המדברת אודות הפרדת דת ממדינה. טענה מושללת בהתחשב עם ה"רוח" של החוק: "חוקת-היסוד" נקבעה ע"י מייסדי המדינה כדי לייסד מדינה שבה יוכלו לחיות מתוך חופש הדת (לא כמו במדינות שמהם ברחו), ולכן קבעו בה פיסקה זו שלממשלה אסור להפריע לתושבי המדינה להתנהג בהתאם לדתם. ומופרך ביותר לנצל פיסקה זו כדי לשלול את חופש הדת מאותם הורים שרוצים שילדיהם יהיו חדורים בידיעה על בורא העולם ומנהיגו. ועוד מענישים הורים אלו לשלם מס כפול: להחזיק בתי-ספר הממשלתיים וגם לממן בעצמם את בתי ספר הפרטיים שבהם לומדים ילדיהם מתוך חופש הדת! [המשך יבוא]

משיחת יו"ד שבט ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=21-10-2026

Synopsis

(Continued.) In many countries children receive their education primarily in school, and therefore it is of utmost importance that in school they be instilled (and at the beginning of the day) with an awareness of faith in the Creator and Ruler of the world, and that one must conduct oneself in accordance with His will and that He cannot be deceived, etc. – “an eye sees and an ear hears.” There are those who fight to prohibit any mention of G-d in public schools, on the basis that the Constitution requires separation of religion and state. But this argument falls apart when you consider the spirit of the law: The founders of the country designed the Constitution so that people could enjoy freedom of religion (unlike the countries from which they had fled etc.); this is why they included a clause prohibiting the government from interfering with the people’s ability to exercise their religion as they see fit. It therefore makes no sense to use this clause to deny freedom of religion to those parents who want their children to be imbued with the knowledge of G-d. Moreover, these parents are penalized, because in addition to paying taxes to support the public sch

התוכן

יסוד האיתן והאמיתי של חינוך הנוער להנהגה של צדק ויושר, הוא – הידיעה ש"יש בעה"ב לבירה זו", שהקב"ה הוא בורא העולם ומנהיגו ההשגחה פרטית. דהנה הקב"ה ברא את האדם גם עם יצה"ר, ויתכן שאיום בעונשים בלבד לא יצליח להרתיע את האדם מעשיית דבר בלתי-רצוי, כי יהי' מוכן לסבול העונש וכיו"ב. העצה היחידה להבטיח שהיצה"ר לא יתגבר עליו, ואת קיומם של כל הציווים העיקריים הנוגעים לעצם קיומה של האנושות כולה כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", היא – להחדיר לתודעת הילד מצעירותו, "חנוך לנער", ש"יש בעה"ב לבירה זו", שהקב"ה, שהוא "למעלה" מכל דבר וכל א', הוא אלוק האישי שלו, ו"עין רואה ואוזן שומעת" הנהגתו (וכמדובר כמ"פ ההוכחה מאותה מדינה שבה התפתחה ביותר חכמת המדע וממנה באה ההנהגה באופן דהיפך האנושות לגמרי..., כי חכמתם לא היתה מבוססת על הידיעה ש"יש בעה"ב לבירה זו") [המשך יבוא]

משיחת יו"ד שבט ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=20-10-2026

Synopsis

The firm and true foundation for educating young people to conduct themselves with justice and integrity etc. is the knowledge that “This palace has an Owner” – that Hashem is the Creator of the world and that He runs the world with Hashgacha Protis. Hashem created man with a yetzer hara, and it is possible that the threat of punishment alone will not deter a person from doing something he shouldn’t (because he may be prepared to suffer the punishment, or he may try to evade the punishment etc.). Therefore, the only way to ensure that the yetzer hara does not overcome him, and to preserve the observance of the fundamental commandments that affect the very existence of humanity (such as the prohibitions against muder and theft etc.) is to instill in the child from his earliest years that Hashem, the One Above who is above every thing and every person, is his personal G-d, and that there is an “eye that sees and an ear that hears” his behavior. (As discussed many times, this is proven by the fact that the country which was most adavanced in scienti

התוכן

1) פ' לך לך בא לאחרי פ' נח. והביאור: כדי להגיע להליכה אמיתית שלא בערך, "לך לך" – לעצמיות הנשמה, ה"ז דוקא מכח המנגד – קשיים ונסיונות, "מים רבים", ונעמדים נגדם. ועי"ז – "ואגדלה שמך וגו'". וזוהי השליחות דכאו"א: "ללכת" ולעזוב את "ארצך" – רצונות האישיים, "מולדתך" – הרגיליות, ו"בית אביך" – "באַלעבאַטישע" הנחות שכליות, ואז מובטחים שלא רק שה"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", ואדרבה – "והי' ברכה". 2) המקום והזמן משפיע על האדם, ולכן עבודתו צ"ל בהתאם למעמד ומצב של אותו מקום וזמן. א' ההוכחות לזה היא ממ"ש [בראשון דפ' לך לך] שכאשר אברהם הגיע למצרים אמר לשרה "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ו"עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות וכו'". והקשו, דא"כ מה גרם לו להסתכל בה אז?! אלא מכיון שזו היתה הקליפה של מצרים, ה"ז השפיע אפי' על אברהם! וכידוע הסיפור שאדה"ז הבטיח לנכדו אחרי חתונתו שאם יוריד את ה"קאָלנער" (צאורון) מה"קאַטינקע" שלו ה"ה מבטיח לו "אתי עמי במחיצתו"! מפני שבמדינה ההיא היתה אז התגברות הקליפה של לבושים ואדה"ז רצה לשבור אותה בעניו זה.

1) ב' חלקים משיחת מוצש"ק פ' נח, אור לז' מרחשון ה'תש"מ 2) משיחת י"ט כסלו ה'תשכ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=19-10-2026

Synopsis

(1) Parashas Lech Lecha comes after parashas Noach: In order to truly advance in a manner beyond all proportion – “Lech lecha” – to the essence of the soul – one must face the “mighty waters” (opposition, challenges and tests etc.) and stand firm against thim. Then, as a result, “I will make your name great...” This is the mission of every individual: to “go forth” and leave “your land” (one’s personal desires), “your birthplace” (one’s habits), and “your father’s house” (conventional balebatishe norms). Then one is assured not only that the “mighty waters cannot extinguish the love,” but on the contrary, “you will be a blessing.” (2) Because a person is affected by the time and place, one’s service must be tailored to the circumstances of that particular place and time. One of the proofs for this is from the verse (in rishon of parashas Lech Lecha) stating that when Avraham arrived in Egypt he said to Sarah, “Behold, now I know that you are a woman of beau

התוכן

ההוראה [הנ"ל בהתוועדות] שיש להוסיף בענין דאהבת ואחדות ישראל נוגע במיוחד לאחרי חודש תשרי. כי בחודש תשרי ה"מרובה במועדות" ישנם ריבוי הזדמנויות שבהם נפגשים רבים מישראל בביהכנ"ס וכיו"ב, אבל לאחרי חודש תשרי, כאשר כאו"א חוזר למקומו ולעסקיו, יש צורך לעורר במיוחד להמשיך גם אז ו"לחיות" עם אווירת האחדות והשמחה דחודש תשרי. איתא בש"ך, שגם בימינו אלו כשכותבים בשטרות "אחר הרגל" פירושו ז' מרחשון! היינו, שגם בזמן הגלות נמשך ה"רגל" עד ו' מרחשון, וא"כ עד ו' מרחשון אין חידוש שעדיין נמשכת אווירת האחדות דחודש תשרי, ואין צורך עדיין "להזכר" על זה – זה "מונח" לנגד עיניו..., החידוש הוא, שגם "אחר הרגל", ז' מרחשון, יודעים שאי"ז באופן שעוזבים את הרגל אלא אדרבה, באים בהמשך ל"רגל", וניכר שזה "אחר הרגל" דשמחת תורה, וממשיכים באווירת האחדות והשמחה ובתומ"צ בימים שלאח"ז.

משיחת אור ליום ג' פ' לך, ז' מרחשון ה'תשמ"ו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=18-10-2026

Synopsis

This lesson, that one must increase in Ahavas Yisroel and Jewish unity, is particularly relevant after the month of Tishrei. Because during Tishrei (which is “abundant in festivals”) Jews constantly meet each in other in shul etc., but after Tishrei, when everyone returns home to their own affairs, there is a particular need to inspire people to continue live with the atmosphere of unity and joy of the month of Tishrei. The Shach states that even nowadays, when one writes “after the festival” in a legal document, it means 7 Cheshvan. Meaning: Even during the time of exile, the festival continues through 6 Cheshvan. So until 6 Cheshvan there is nothing novel about the fact that the atmosphere of unity and joy of the month of Tishrei continues, and it is not necessary to remind oneself of that feeling, because it is still before his eyes. The novelty is that even “after the festival,” on 7 Cheshvan, one knows that he is not leaving the festival behind. On the contrary, he continues to live throughout the rest of the year in a way that is “after the festival” –

התוכן

עה"פ "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" מבאר בזה אדה"ז [ראה תו"א פ' נח], עפמ"ש במדרש, שהקב"ה מבטיח ו"הקב"ה עוזרו" שה"מים רבים", שקאי על עניני עוה"ז "מים הזידונים", לא יוכלו לכבות את ה"אהבה" המסותרת בלב כאו"א ישראל שיש לו בירושה מאברהם אבינו! שענינו הי' לפרסם אלקות בעולם ועד"ז צוה "את בניו ואת ביתו אחריו". ומצד השני, ה"מים רבים" של קדושה, ה"אהבה רבה" להקב"ה, כן מכבים ושוטפים את ה"אהבה" של קליפה, האהבות והתשוקה לעניני עוה"ז. וזה הי' ענין ה"מבול" ששטף את ה"ומלאה הארץ חמס" ע"ד מקוה טהרה וכו'.

משיחת י"ג תמוז ה'תשי"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=16-10-2026

Synopsis

On the verse, “Many waters cannot extinguish the love, and rivers cannot wash it away,” the Alter Rebbe explains (see Torah Or, Parashas Noach), based on the Midrash, that Hashem promises (“Hashem helps him”) that the “many waters,” referring to worldly matters (which can become “wicked waters”) cannot extinguish the hidden love in the heart of every Jew, which he possesses as an inheritance from Avraham Avinu, whose publicized G-dliness throughout the world and similarly “commanded his children and his household after him.” On the other hand, the “many waters” of holiness (the “great love” for Hashem) do extinguish and wash away the love of kelipah – the loves and desires for worldly matters. This was the purpose of the Mabul, which cleansed the world (which had been “filled with robbery”) like a purifying mikveh etc.

Excerpt from sichah of 13 Tammuz 5719

For a transcript in English of the Sicha: http

התוכן

המעלה מיוחדת של קיום הציווי "הוי גולה למקום תורה" שייך גם למי שלומד בישיבה שנמצאת בעיר שהוריו דרים ואוכל ויושן בביתם, ע"י ש"גולה" מענינים אלו ועושה אותם ענינים חיצוניים בלבד, ומהותו ופנימיותו נמצאת ב"מקום תורה". ויש לקשר את הענין המיוחד דתלמידי הישיבות למ"ש ברביעי דפ' נח בו נאמר הציווי לנח "צא מן התיבה": האדם צ"ל חדור ומוקף באמונה ואהבת ויראת ה', שהם בדוגמת ה"תיבה" שהאדם נמצא בו. אבל כדי שלימוד התורה שלו (שע"י נעשה היציאה את העולם האמיתי – "אסתכל באורייתא וברא עלמא") יהא כדרוש, זה צ"ל באופן כזה שהוא מתייגע להבין התורה בשכלו, ואז אין האמונה בה' וכו' יכולה להיות בגלוי – "צא מן התיבה". רק שהלימוד צ"ל מיוסד על ההקדמה של ה"תיבה" – אמונה וכו', כדי שזה לא יהא באופן של נצחנות, ולהסיר כל הענינים שיכולים להזיק ל"יחוד נפלא" שנעשה בין שכלו להקב"ה ע"י לימוד התורה.

משיחת בדר"ח מרחשון ה'תשמ"ט, בעת ה"יחידות כללית" לתלמידי הישיבה שיחיו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=15-10-2026

Synopsis

Even one who studies in a local yeshivah and eats and sleeps in his parents’ home can achieve the quality of “Exiling yourself to a place of Torah” – by “exiling” himself from mundane matters and making them external aspects of his life, while placing his inner being “in a place of Torah.” This relates to the verse in revi’i of parashas Noach, “Go out from the teivah”: A person must be permeated and surrounded by faith in Hashem, love of Hashem, and fear of Hashem, which are like a “teivah.” But in order for his Torah study (through which he goes out into the true world – “He looked into the Torah and created the world”) to be done properly, he must “Go out from the teivah,” meaning he must strive to understand the Torah with his intellect (where faith is not as openly revealed etc.). But the Torah study must be founded upon the prior foundation of the teivah (faith etc.) so that he will not be motivated by a desire to prevail in his arguments etc., and to remove anything that could interfere with the “wondrous union” formed between his intellect and Hashem through Torah study.

Excerpt

התוכן

יש להשפיע על אומות העולם לקיים השבע מצוות דבני נח. ואין זה "המצאה" ח"ו אלא פס"ד ברור ברמב"ם: "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצוות שנצטוו בני נח". וזה שבמשך השנים לא עסקו בנ"י בזה הוא מפני שהדבר הי' כרוך בסכנת נפשות וכו', אבל בדורנו רואים במוחש שנהי' שינוי במצב העולם ולא זו בלבד שאין בכך שום סכנת נפשות, אלא אדרבה‏ – ‏כשא' יגש לאינו-יהודי ויגלה לו שהקב"ה נתן לב"נ ז' מצוות שבהם תלוי קיום העולם, יכיר לו טובה ע"ז וימצא חן בעיניו כשרואה שמתכוון לטובתו וכו', ומובן שאין מקום כלל לטענה "וכי זהו הדבר היחיד שחסר?! הרי ישנם עוד דברים...", כי ע"י גישה כזו אפשר להמנע ר"ל מקיום כל המצוות, כיון שביחס לכל אחד מהם יטען שעסוק במצווה אחרת...

‏משיחת פורים ה'תשמ"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=14-10-2026

Synopsis

It is incumbent upon us to influence the nations of the world to observe the Sheva Mitzvos Bnei Noach, and this is not chas v’shalom some new innovation, but a clear halachic ruling of the Rambam: “Moshe Rabbeinu was commanded by the Almi-ghty to compel all the inhabitants of the world to accept the mitzvos commanded to the Bnei Noach.” The reason it was not done throughout the generations is because it would have been dangerous to attempt to speak to gentiles about relgion etc., and saving lives takes precedence. But in our generation we see plainly that the world has changed, and now, not only is there no danger involved, but on the contrary – when one approaches a non-Jew and shows him that Hashem gave him seven mitzvos upon which the continued existence of the world depends, and the non-Jew sees that it is meant for his own good etc., he is grateful for it. And if one argues, aren’t there other things to do etc. – with such an approach could

התוכן

שם פ' נח, שמראה על תוכנה, הוא "נח", אף שבה מדובר אודות המבול – שהוא היפך המנוחה! ויובן עפ"י המבואר הטעם שהמבול נק' "כי מי נוח זאת לי", כי בפנימיות בא המבול לטהר את הארץ, ועי"ז נפעל "עולם חדש" ו"נייחא בעליונים ובתחתונים". ובעבודה: ל"נייחא" זו באים ע"י שיש ענין המבול והעלמות והסתרים ויהודי מתגבר ע"ז ע"י הכניסה ל"תיבה", דקאי על תיבות התורה והתפלה. דעי"ז, לא רק שאינו נפגע מה"מים רבים", אלא בונה "עולם חדש". וזהו מ"ש "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'": אפי' אם יהודי הוא טרוד בפרנסתו – "מים רבים", [במקום שזאת תהי' באופן של "יגיע כפיך כי תאכל" וה"ראש" מונח בעניני תומ"צ], ו"מים רבים" אלו שרשם נעלה ביותר, בכל זאת, לא יוכלו "מים רבים" אלו לכבות את אהבתו המסותרת לה', כי שרש הנשמה הוא נעלה עוד יותר [ואדרבה: דוקא ע"י ה"מים רבים" מתעלה לדרגא נעלית יותר!]

משיחת מוצש"ק פ' נח ה'תשל"ח בחדרו הק'

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=13-10-2026

Synopsis

The name of Parsahas Noach (which expresses its content) is Noach (“tranquility”), even though it speaks about the Mabul, which seems to be the very opposite of tranquility. This can be understood based on the reason the Mabul is called “the Waters of Noach” – because the deeper purpose of the Mabul was to purify the earth, bringing about a “new world” and “tranquility Above and tranquility below.” In terms of divine service: This tranquility is attained precisely when there is a Mabul (concealment over G-dliness), and a Jew overcomes it by entering the “Teivah,” meaning the words of Torah and tefillah. In this way, he is not only unaffected by the “many waters,” but builds a new world. This is the meaning of the verse, “Many waters cannot extinguish the love...”: Even if a Jew is preoccupied with earning a livelihood (instead of “eating of the toil of your hands,” his head, which is supposed to be invested in Torah and mitzvos is also engrossed in earning a

התוכן

מטרת התוועדות זו היא לנצל את ההישגים של שנים האחרונות שע"י יכולים דברי רבותינו נשיאנו עצמם שחוזרים עליהם כאן להגיע מיד לכל מקום. וזהו מ"ש בזהר עה"פ "בשנת שש מאות לחיי נח גו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו" – "בשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כו'" – שמקשרים זאת עם גילוי הבעש"ט שהי' לערך בשנת ה'ת"ק, ויש לנצל התפתחויות האחרונות בחכמות העולם עבור הפצת עניני התורה בכלל והפצת המעיינות במיוחד, כולל גם שאת ההכרזה מליובאוויטש ד"ויעקב הלך לדרכו", לאחרי סיום העבודה דחודש תשרי, תגיע בבת-אחת מד' אמות של נשיא דורנו לכל קצוי תבל; ב"ויעקב הלך לדרכו" כמה שלבים: מוצאי יוהכ"פ, מוצאי שמח"ת, ועד לאופן הפשוט ביותר – בז' חשון, לאחרי ש"הגיע האחרון שבישראל [שעלה לרגל] לנהר פרת", שאז נכנסים לעבודה ב"חוץ לארץ" ועניני הרשות.

ב' חלקים מהתוועדות אור ליום ועש"ק פ' נח, ד' מרחשון ה'תשל"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=12-10-2026

Synopsis

The purpose of holding this farbrengen on a weekday is to utilize the technological advancements of recent years to instantly bring the words of the Rebbeim all over the world. On the verse, “In the six hundredth year of Noach’s life…all the springs of the great deep burst open, and the windows of the heavens opened up,” the Zohar states: “In the six hundredth year of the sixth millennium, the gates of wisdom Above and the springs of wisdom below will open, and the world will be prepared for the seventh millennium etc.” This is associated with the revelation of the Baal Shem Tov around the year 5500 etc., and likewise, the technological advancements in the world that must be utilized for disseminating Torah in general, and particularly for disseminating the wellsprings of Chassidus. Similarly, the proclamation (as customary in Lubavitch) “Yaakov went on his way” at the conclusion of the service of the month of Tishrei should go forth from the four cubits of the Nasi of our generation to every corner of the world simultaneously. In “Yaakov going on his way” there are mult

התוכן

עה"פ "אלה תולדות נח נח וגו'" [בתחילת פ' נח] מפרש בזהר ש"נח" הוא מלשון "נייחא", וב"פ "נח" היינו "נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים". וההוראה: כאשר יהודי מתבונן סביבו ורואה שה"חושך יכסה ארץ וגו'" וחושב שאינו חזק מספיק כדי להתמודד עם העולם וכו', עליו לדעת ש"כבר הי' לעולמים" ‏–‏ נח הי' אחד ויחיד שעמד מול העולם כולו, ומ"מ, ע"י הנהגתו באופן של "צדיק תמים" נחל נצחון מוחלט בתכלית השלימות, ועד שפעל הענין ד"עולם חדש" לגמרי באופן ד"נייחא בעליונים ונייחא בתחתונים" ע"ד השלימות שתהי' לעת"ל! וזהו תוכן השם של פרשת השבוע, שכל יום וכל רגע של השבוע הוא יום ורגע של פ' "נח" ‏–‏ "נייחא"!

אור ליום ב' פ' נח, ב' דר"ח מרחשון ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=11-10-2026

Synopsis

On the verse “These are the generations of Noach, Noach, etc.” (at the beginning of parashas Noach), the Zohar states that Noach comes from the word naicha (tranquility), and the double use of the word Noach represents “tranquility Above and tranquility below.” The lesson is as follows: When a Jew looks around him and sees that “darkness covers the earth, etc.,” and thinks he is not strong enough to contend with the world, etc., he must know that this has already been done in the past: Although Noach was just one person standing against the entire world, nevertheless, by conducting himself as a “perfectly righteous man” he achieved absolute victory in the fullest sense, to the point that he brought about an entirely “new world” with “tranquility Above and tranquility below,” akin to the perfection of the world when Moshiach comes. This is the significance of the name of the parashah of the week

התוכן

על כל ענין בתורה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא" – שתורה פועלת על כל העולם, עאכו"כ כשלומדים בתורה את הענין של "בראשית ברא אלקים וגו'", שתוכנו – התחלת כל המציאות כולה. וע"י שיהודי מתקשר עם התורה הוא נעשה בעה"ב על כל העולם, כמובן גם מפרש"י על "בראשית" – בשביל התורה שנקראת ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית – שע"י שיהודי מתקשר עם "בראשית" – תורה, נעשה גם הוא בעה"ב על כל העולם (בשבילי נברא העולם) – "את השמים ואת הארץ". ועפי"ז יובן יותר פתגם הרביים ש"אַזויווי מ'שטעלט זיך אַוועק ש"פ בראשית אַזוי גייט דאָס דערנאָך דעם גאַנצן יאָר", וזה זמן מתאים לקבלת החלטות טובות על כל השנה כולה!

א' השיחות דהתוועדות מוצש"פ בראשית, אור לאדר"ח מרחשון ה'תש"מ

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=09-10-2026

Synopsis

Torah affects the entire world (as it says, “He looked into the Torah and created the world”) especially when one studies the beginning of the Torah, “In the beginning of G-d’s creation…,” which represents the beginning of all existence. When a Jew connects himself to Torah, he becomes master over the entire world, as also understood from Rashi’s commentary on the word Bereishis – “for the sake of the Torah, which is called Reishis and for the sake of the Jewish people, who are called Reishis”: when a Jew connects himself to “Bereishis” (i..e, to Torah), he too becomes master over the entire world (“The world was created for my sake”) – “the heavens and the earth.” Accordingly, we can better understand the saying of the Rebbeim that the way one establishes himself on Shabbos Parashas Bereishis, that is how the entire year goes. Therefore, this is an appropriate time to undertake good resolutions for the entire year.

Sichah from farbrengen of Motzaei Shabbos Parashas Ber

התוכן

פרש"י בהתחלת פ' בראשית: "אמר ר' יצחק לא הי' צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם . . ומה טעם פתח בבראשית ... שאם יאמרו אוה"ע לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעת גוים הם אומרים כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה . . ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". ונשאלת השאלה בפשש"מ‏ – ‏למה לא נתנה הקב"ה לבנ"י מלכתחילה (ואז לא יהא צורך לשנות את הסדר בתורה)?! והביאור: אם הי' נותן אז את א"י ל"אחד הי' אברהם", או ל"שבעים נפש" בני יעקב הי' רוב הארץ נשאר מדבר שממה עם "נחש שרף ועקרב" וכו'. ועוד י"ל: כדי שכשיכנסו לארץ יהי' "הכל מוכן לסעודה" וימצאו שם "ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת וגו'", לכן נתנה קודם לשבעת גוים. וזה שהי' מותר לבנ"י לקחת מאוה"ע גם את מה שמילאו את הבתים מובן גם ל"בן חמש", כי ה"שכר דירה" שהי' על אוה"ע לשלם עבור כל השנים שגרו בא"י השייך לבנ"י עולה כמ"פ ככה! והלואי היו טוענים כך גם היום – ‏תשובה אמיתית עפ"י תורה...

‏ב' חלקים משיחת מוצש"פ בראשית ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=08-10-2026

Synopsis

Rashi states at the beginning of parashas Bereishis: “Rabbi Yitzchak said: The Torah need only have begun with ‘This month shall be for you…’...Why, then, did it begin with “In the beginning”… So that if the nations of the world will say, ‘You are robbers, for you conquered the lands of the seven nations,’ they will say them: ‘The entire earth belongs to the Holy One, blessed be He; He created it...When He wanted He gave it to them, and when He wanted He took it away from them and gave it to us.’” Seemingly, the “five-year-old studying Scripture” could ask: why did Hashem not give Eretz Yisroel to the Jewish people from the outset (in which case there would have been no need to change the order of the Torah)? The answser is as follows: Hasd Hashem given the land to Avraham when “Avraham was one,” or to the seventy souls in Yaakov’s time, the land would have remained a desolate wilderness with “snakes, vipers and serpents” etc. Additionally, it was given first to the nations so that when the Jewish people would enter the land, they would already find “great and good ci

התוכן

אע"פ שר"ה הוא ה"ראש" של השנה, אבל גם כללות חודש תשרי (אותיות רשית) הוא בבחי' "ראש" של השנה. כי עיקר השנה, כשנה שבה צריך למלא שליחות ה' לפעול בהעולם שיהי' דירה לו ית', מתחיל בעיקר לאחרי חודש תשרי. כי בחודש תשרי, נוסף לזה שהוא חודש מרובה במועדות, הנה גם ימי החול שבו המותרים במלאכה עומדים תחת ההשפעה של ימי היו"ט שבו, והעסק ב"עובדין דחול" אז אינו כמו לאחרי סיום חודש תשרי. ובזמן ביהמ"ק הי' זה בגלוי, שלקח משך זמן עד שחזרו לביתם לאחרי העלי' לרגל, ומזה מובן גם בעבודה רוחניית בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ובפרט למנהג חב"ד שלא אומרים תחנון במשך כל חודש תשרי. ויה"ר שמחודש תשרי יומשך כך על כל השנה, שאפי' בימי החול יהיו חדורים בעניני ה"מועדות" של חודש תשרי וירגישו "יום-טוב'דיג", וזה ישפיע על אופן עשיית המלאכה וההצלחה וברכת ה' שבזה, ועאכו"כ בשבתות ומועדי השנה.

משיחת מוצאי ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון ה'תשל"ט

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=07-10-2026

Synopsis

Although Rosh Hashanah is the Head of the Year, nevertheless, the entire month of Tishrei, whose letters spell “Beginning” (ראשית), also serves as a head of the year. Because the main part of the year, as a year in which one must work in the word to make it a dwelling place for Hashem, begins primarily after the month of Tishrei. During the month of Tishrei, even the days when work is permitted are under the influence of its Yomim Tovim, and therefore one’s involvement in mundane matters is not the same as during the rest of the year. When the Beis Hamikdash stood, this was seen openly because it took time until the people returned home after making the pilgrimage to the Beis Hamikdash etc.; from this it is regarding the spiritual service when the Beis Hamikdash is not standing, especially according to the Chabad custom, which is that Tachanun is not recited during the entire month of Tishrei. May it be Hashem’s will that this influence of the month of Tishrei last throughout the entire year, so that even the week

התוכן

הוראה מפ' בראשית לתלמידי הישיבות (שביחד עם רגש השביעות רצון כתוצאה מההצלחה בלימוד התורה, צ"ל ה"לבו דואג בקרבו" על כך שהזמן שעבר לא נוצל כראוי, ובכל אופן בודאי שביכלתו להוסיף עוד יותר): התחלתה היא בפסוק "בראשית ברא אלקים את השמים ("לרבות תולדותיהם") ואת הארץ ("לרבות תולדותי'")". ואיתא בזהר אשר כשם שהקב"ה בורא את העולם ע"י התורה כן הלומד תורה מקיים את (חלקו ב)העולם. וי"ל שהפעולה בעולם נפעלת במיוחד ע"י לימוד נגלה דתורה (שעיקר ענינו – בירור עניני "ארץ" בעוה"ז הגשמי) ותורת החסידות (שעיקר ענינה הוא בלימוד עניני "שמים" וכו') גם יחד. כיון ש"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" – הרי הכוונה היא אליו, שעליו למסור עצמו לגמרי, להשקיע עצמו ולהיות חדור בענין התורה. ויה"ר שמכאן ולהבא ילמד כל א' תורה באופן חדש לגמרי, ו"יגעת ומצאת", מתוך בריאות הנכונה ובלי בלבולים.

ב' חלקים משיחת יום ג' פ' בראשית, כ"ה תשרי ה'תשמ"ז, ב"יחידות כללית" לתלמידי הישיבות שיחיו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=06-10-2026

Synopsis

A lesson from parashas Bereishis for yeshivah students (who, alongside the feeling of satisfaction from their success in Torah study, must also be “anxious in their heart” over the time that has not been utilized properly; and in any event, one can certainly add even more): The parashah begins with the verse, “In the beginning of G-d’s creation of the heavens (‘to include their offspring’) “and the earth” (“to include its offspring”). The Zohar states that just as the Holy One, blessed be He, creates the world through the Torah, so too, one who studies Torah sustains (his portion of) the world. It may be said that this effect upon the world is brought about particularly through the study of Nigleh (where the primary focus is on refining the “earth”) and Chassidus (where the primary focus is on the study of the “heavens,” etc.) together. Since “A person is obligated to say: The world was created for my sake,” one must fully devote himself, invest himself, and be permeated with Torah study. May it be Hashem’s will that from now on, everyone will study Torah in an entirely new manner, and that “You will labor and find succ

התוכן

בקשר לנסיעת בנ"י מביהמ"ק לביתם לאחרי שמע"צ מצינו אזהרה מיוחדת "כבנים הנפרדים מאביהם והוא אומר להם קשה עלי פרידתכם". ולכאו' הי' צ"ל "קשה עלי פרידתנו" ולא "פרידתכם"? והביאור: מדובר כאן בנוגע ה"פרידה" שבין יהודי א' לשני: דמכיון שעכשו, לאחרי שמע"צ, נוסעים בנ"י כ"א למקום אחר, ובמשך תקופה ארוכה של ששה חדשים (עד לחה"פ שאז יעלו לרגל עוה"פ), ותקופת חורף (שממעטים לצאת החוצה ולפגוש אנשים), ולכן יש צורך להזהיר שהדבר לא יגרום ל"פרידתכם". אבל בנוגע ל"פרידה" בין הקב"ה לבנ"י אין צריכים שום אזהרה ח"ו - ברור שהקב"ה נמצא עם כאו"א מישראל בכל זמן (ולא רק שבת ויו"ט) ובכל מקום! ואף ש"מלא כל הארץ כבודו" ה"ה "מניח" ו"עוזב" כביכול את כל הדברים ונכנס לביתו הפרטי של כ"א "ומביט עליו ובוחן כליות ולב וכו'"!

משיחת כ"ה תשרי – ביחידות כללית להאורחים שיחיו, ה'תשמ"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=05-10-2026

Synopsis

The departure of the Jewish people from the Beis Hamikdash after Shemini Atzeres is compared to “children who part from their father, and he says to them, ‘Your separation is difficult for me.’” Seemingly, it should have said, “Our separation is difficult for me,” rather than “your separation”? The explanation is that the “separation” mentioned here refers to separation between one Jew and another: Because after Shemini Atzeres, the Jewish people are going home to different places where they will remain for six months (in contrast to their departure after Pesach and Shavuos, when there is not so much time until the next Yom Tov), and it will be winter (when people go outside and meet others less frequently), the Torah therefore needs to caution that this departure should not result in “your separation.” But there is no need to caution regarding a separation between Hashem and the Jewish people chas v’shalom, because it is certain that Hashem is with every Jew at all times and in every place. And although “The whole earth is full of His glory,” He nevertheless sets

התוכן

בההתוועדות דשמחת-תורה דובר, שבעמדנו במעמד ומצב שרוקדים עם התורה, שזהו"ע היציאה ממדידות והגבולות – שיחליטו לתת צדקה בלי חשבונות (גם של) קדושה, ובודאי יקויים בפשטות מ"ש "ארבע הידות יהי' לכם והחמישית לפרעה" וכו'. זה לא הי' ענין של מגבית של "כסף" ח"ו, זה הי' ענין של "תן לי הנפש" – הכוונה היתה לראות האם "רקד" ויצא ממדידות והגבלות שלו (יחד) עם כספו... ובמילא מובן שזה שייך רק לאלו שהחליטו בזה באותה רגעים – סיום וחותם ההתוועדות של שמח"ת, יחד עם ההתעוררות המיוחדת של הניגון שהיתה אז וכו'. וגם מובן שענין זה לא שייך ל"מוסדות" וכו'. ולכן כל אלו שהחליטו בזה לאחר אותם רגעים (שאז כבר מתחילים המדידות והגבלות של תורה במצות צדקה וכו') – לא ישלחו את הכסף (לקופה זו), ואלו שכבר שלחו – שיקחו את הכסף בחזרה. כסף זה רק יבלבל... ולהדגיש: אין בזה ענין של "קפידא" ח"ו, אלא שכואב הלב לראות שיום כמו שמח"ת, ורגעים אלו שרואים יהודי רוקד עם התורה – לא פעל עליהם יותר מזה...

משיחת מוצאי ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון ה'תש"מ

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=02-10-2026

Synopsis

At the Simchas Torah farbrengen it was discussed that when we stand in a state of dancing with the Torah, which expresses going beyond measureme and limitations, one should resolve to give tzedakah without calculations (not even calculations of holiness), and that it is certain that the verse, “Four-fifths will be yours, and the fifth will be for Pharaoh” etc. will be fulfilled in the literal sense. This was not, chas v’shalom, an appeal for money; it was a matter of “Give me the soul” – the point being to see whether a person had danced and gone beyond his own measurements and limitations, together with his money. Therfore, it is understood that it applied only to those who made their resolution during those moments, at the conclusion and culmination of the Simchas Torah farbrengen, with the special inspiration of the niggun sung at that time etc. Similarly, it is understood that this did not apply to institutions etc. Therefore, those who made their resolution after those moments had passed (when the Torah’s rules and limitations regarding the mitzvah of tzedakah are in effect) – sho

התוכן

[המשך] כל עניני ר"ה (שענינה קבלת עול כנ"ל) מתגלים בחג הסוכות, ולכן ניתוסף בחה"ס גם הענין דניסוך המים, שמורה העבודה מצד קב"ע, כנ"ל. וכנ"ל שהעבודה במשך כל היום צ"ל עפ"י טעם ודעת (וכמודגש אצל לומדי תורה שמהם דורשים להשקיע את שכלם ולהתייגע להבין בשכלם עניני התורה), אבל היסוד של העבודה צ"ל קבלת עול. וזהו מה שניסוך היין הי' הן בבוקר והן בערב, אבל ניסוך המים הי' רק בבוקר. וזהו שהצדוקים, שהנהגתם היא עפ"י שכל, אינם מודים בניסוך המים, כי עפ"י שכל אין מקום לעבודה מצד קבלת עול. וזהו גם תוכן השמחה בשאיבת המים היא שמחה שאין לה הגבלה, כיון שבאה מצד הביטול וההתקשרות לה' שלמעלה מטו"ד. וזהו מה שהשמחה היתה בשעת שאיבת המים, שהיא (רק) ההכנה לניסוך המים – כיון שרגש השמחה בענין הקבלת-עול נוגע בעיקר כשיהודי מתכונן לקבל ע"ע לקיים כל ציוויי ה' מתוך קבלת עול.

משיחת התוועדות שמחת בית השואבה ה'תשי"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=01-10-2026

Synopsis

(Continued:) All the spiritual effects of Rosh Hashanah (whose central theme is kabbalas ol) are revealed on Sukkos. This is why Sukkos featured the water libation, which expresses the service of kabbalas ol. While one’s divine service throughout the day must be based on reason and understanding (as emphasized particularly among Torah-learners, who must toil to understand Torah intellectually), nevertheless, the foundation of one’s service must be kabbalas ol; this is why the wine libation took place both in the morning and in the evening, whereas the water libation took place only in the morning (at the start and foundation of the day). This is also why the Tzedukim, who insisted on following reason alone, did not accept the water libation – because based on reason, there is no place for such a service based on kabbalas ol. This is also the meaning of the joy associated with drawing the water: the joy is unlimited because it results from the bittul and attachment to Hashem that are beyond reason and understanding. Therefore, the joy took place specifically during the drawing of the water, which is the

התוכן

מהפסוק "ושאבתם מים בששון" למדים רק ששאיבת המים צ"ל בשמחה אבל מהו הטעם לגודל השמחה שבזה, עד ש"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו?! וי"ל שכדי להוציא מלבן של צדוקים שאינם מודים בניסוך המים כל עיקר, תיקנו חכמים (אפי') בנוגע לשאיבת במים – שאינה אלא הכנה לניסוך המים – שתהי' בשמחה גדולה באופן יוצא מן הכלל (ע"ד הפירסום והפומבי בנוגע לקצירת העומר). וזהו גם הטעם שבנוגע לשמבה"ש דוקא הכינו מקום מיוחד שגם הנשים יוכלו לבוא ולראות וכו'. ועפ"י חסידות: "יין", שיש לו טעם, מורה על עבודת ה' ע"פ טעם ודעת, ו"מים", שאין להם טעם, מורה על עבודה שנעשית מצד קבלת עול. ובפרטיות: יהודי צריך לעבוד את ה' עם שכלו, אבל התחלת העבודה צ"ל בדרך קב"ע. ההכנה והיסוד של מ"ת היתה הקדמת נעשה לנשמע, היפך השכל, ורק לאח"ז בא ה"נשמע", ועד"ז הוא התחלת היום והתפלה. ועד"ז "ראש השנה" ענינה קבלת עול מלכותו ית', ורק לאח"ז באה העבודה במשך השנה גם עפ"י שכל וכו' [המשך יבוא].

משיחת התוועדות שמחת בית השואבה ה'תשי"ב

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=30-09-2026

Synopsis

The verse “You shall draw water with joy” teaches us that the water must be drawn with joy, but what is the reason for the extraordinary degree of joy, to the point that “Whoever did not see the rejoicing of the Beis Hashoevah never saw rejoicing in his life”? It can be explained that in order to exclude the view of the Tzedukim (who did not agree to the water libation), the Sages instituted that even the drawing of the water, which is only a preparation for the water libation, should be accompanied by exceptional joy. (Similar to the great publicity and public display associated with harvesting the Omer.) This is also why specifically for Simchas Beis Hashoevah a special arrangement was made so that women, too, could come and watch. In terms of Chassidus: Wine (which has taste) represents the service of Hashem based on reason and understanding, while water (which has no taste) represents the service based on kabbalas ol. More specifically: A Jew must serve Hashem with his intellect, but the beginning

התוכן

1. מהחילוקים הבולטים בין משה רבינו ואדמו"ר האמצעי, ה"אושפיזין" דיום זה, הוא: משה רבינו אכן קיבל את כל התורה כולה, גם פנימיות התורה, ואדרבה – בשעת מעמד הר סיני היו עניני פנימיות התורה בגלוי יותר מאשר עניני נגלה דתורה, אמנם בנוגע ללימוד התורה דכל ישראל במשך הדורות – עיקר ענינו הוא "רבינו" בנגלה דתורה. אבל אדמו"ר האמצעי הי' חידושו "רחובות הנהר" בפנימיות התורה, עד שגם בדורנו זה כאשר הגילוי וההפצה של פנימיות התורה מוכרח ביותר – בולט החידוש בדרושיו עד ד"לאו כל מוחא סביל דא". 2. לחגוג שמחת בית השואבה דוקא ברשות הרבים – שכל בריאתו הוא כדי שבנ"י יעשו ממנו "רשות היחיד" ליחידו של עולם עי"ז ששמחים בו ומנגנים ניגונים לכבודו ית', עד שפועלים גם אצל אינם-יהודים שם שידעו שהקב"ה הוא "הממליך מלכים ולו המלוכה" וכו', ועל כאו״א לנצל את הכחות שנותנים לו לכך, ולהמשיך השמחה על כל השנה.

ב' חלקים משיחת ליל ד' דחג הסוכות ה'תשמ"ז, לאחרי תפילת ערבית

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=29-09-2026

Synopsis

(1) One of the striking differences between Moshe Rabbeinu and the Mitteler Rebbe (today’s Ushpizin) is as follows: While Moshe Rabbeinu received the entire Torah, including Pnimiyus HaTorah (and in fact, at Matan Torah Pnimiyus HaTorah was revealed even more openly than Nigleh), nevertheless, with regard to the Torah studied by the Jewish people throughout the generations, Moshe’s primary role as “Rabbeinu” is in Nigleh. Whereas the Mitteler Rebbe introduced the rechovos hanahar (“wide flow of a river”) in Pnimiyus HaTorah, to the point that even in our generation, when the revelation and dissemination of Pnimiyus HaTorah is especially crucial, the distinctive depth of his maamarim stands out, to the extent that “not every mind can bear it.” (2) The celebration of Simchas Beis Hashoeivah should take place specifically in the public domain, which was created for the Jewish people to transform it into a private domain belonging to the One and Only Master of the world, by rejoicing and singing niggunim in the public domain in Hashem’s honor, to the point that even the non-Jews come to recognize that Hashem “appoints kings, and His is the sovereignty” etc. Every

התוכן

מענה לשואלים מהו המקור למ"ש אדה"ז בסידור שמצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בסוכה? ועוד, מזה שהשל"ה כותב על דבר זה "מצא כתוב בכתבי האריז"ל" "מוכיח" שאכן אין הכרח לזה עפ"י נגלה!: ובהקדמה, דלכאו' הקושיא על אדה"ז היתה צ"ל – להיפך: מדוע כותב ע"ז רק שזהו "מצוה מן המובחר", הרי הדין הוא דבסוכה צ"ל "תשבו כעין תדורו" עד שאפי' עניני הרשות צ"ל בסוכה, עאכו"כ שמצות ד' מינים צ"ל בסוכה מן הדין?! והביאור: כוונת אדה"ז היא שנוסף על החיוב לנטילת ד' מינים בסוכה מצד מצות סוכה, הנה גם כדי לקיים מצות ד' מינים מן המובחר ה"ז צ"ל בסוכה (וענין זה מקורו בכתבי האריז"ל). וההוראה: כדי שלימוד התורה (שזהו ענין ה"לולב") תהי' בשלימות, "מן המובחר", ה"ז צ"ל דוקא "בסוכה" – שכל מציאותו מוקפת ברצונו של הקב"ה, שהידיעה שלומד חכמתו ורצונו של הקב"ה מקפת אותו מראשו ועד רגלו! ואי"ז רק שעי"ז מיתוסף אצלו בידיעת הבורא [מצות סוכה], אלא עי"ז מיתוסף גם בלימוד התורה – "מצות לולב".

ג' חלקים משיחת שמחת בית השואבה ה'תשכ"ד

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=28-09-2026

Synopsis

Some have asked about the source for the Alter Rebbe’s statement in the Siddur that the preferred manner of performing the mitzvah of Daled Minim is to do it in the sukkah (especially because the Shelah writes, “I found it written in the Writings of the Arizal,” which seemingly indicates that there is indeed no basis for it according to Nigleh). By way of introduction, the better question is seemingly the opposite: Why does the Alter Rebbe say that taking the Daled Minim in the sukkah is merely the “preferred manner”? After all, the halachah is that one must “Reside” in the sukkah the way he lives in his home, and therfore even mundane activities should be performed in the sukkah. Certainly, then, the mitzvah of Daled Minim should be performed in the sukkah as a matter of halachic obligation? But the Alter Rebbe means that in addition to the obligation to take the Daled Minim in the sukkah as part of mitzvah of sukkah, it is also preferrable to do it in the sukkah as part of the mitzvah of Daled Minim itself. (It is this concept whose source is in the Writings of the Arizal.) The lesson

התוכן

ידוע מה שאמרז"ל שמצוות לקיחת הד' מינים מורה על האחדות בין הד' סוגים בבני-ישראל – את הסוג שיש בהם תורה ("טעם") ומצוות ("ריח") ואת השאר הסוגים וכו'. ולכאו', מהו הצורך בלקיחת הד' מינים הגשמיים, הרי יכלו לפעול את האחדות ע"י העיקר – שיקחו א' מכל הד' סוגים דבנ"י ו"לנענעם" ביחד?! והביאור: הכוונה היא אכן לאחד את בנ"י – אבל זה צריך לבוא עד לעוה"ז הגשמי, נשמות בגופים. ועד"ז לא מספיק להסתגר בביהכנ"ס ובית המדרש, מקום שאין שם ענין מלבד יהדות, אלא מוטלת על כל א' השליחות "לעשות לו ית' דירה בתחתונים". ועד"ז בנוגע לענין ה"מבצעים" המדובר לאחרונה – שענינם פעולות בגשמיות העולם: מבצע צדקה (שכוללת כל המצוות) – נתינה להעני ממון גשמי (שהרויח בעסקו בעניני רשות); מבצע נש"ק – הדלקת נר גשמי שמאיר את הבית בגשמיות וכו'.

משיחת י"ג תשרי ה'תשל"ה

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=25-09-2026

Synopsis

Our Sages taught that the mitzvah of taking the Four Species represents unity among the four types of Jews (with Torah representing “taste” and mitzvos representing “fragrance” etc.). Seemingly, why is it necessary to take the physical Four Species, instead of exhibiting actual unity between the four types of Jews themselves? The answer is that while the purpose of the mitzvah is to unite Jews, it must be expressed physically, within the world, by souls in bodies. Similarly, it is not enough to seclude oneself in a shul or beis midrash where there is nothing but Yiddishkeit; rather, every Jew is charged with the mission of making a dwelling place for Hashem in the lower realms. The same applies to the Mivtzoim we have been discussing recently: the purpose is to inspire physical action within this world, such as Mivtza Tzedakah (taking physical money earned by involvement in permissible mundane affairs and giving it to the poor) and lighting Shabbos candles (lighting a candle that physically illuminate

התוכן

א) הקשר בין "מלכתחילה אריבער" למ"ש בחמישי דפ' וזאת הברכה: "דן גור ארי' יזנק מן ההבשן" - דן, ה"ירוד שבשבטים", מקבל ענין שהוא "אריבער" למעלה מכל השבטים כולל "גור ארי' יהודה" - "גור ארי'" באופן של זינוק וקפיצה וכו'. וכן בסיום השיעור: "ובגאותו שחקים" - מקור ברכת כאו"א מישראל (כפי' רוב המפרשים) הוא ב"שחקים", ובזה גופא באופן של "ובגאותו"! וברכות אלו נמשכות למטה מטה בפועל באופן של "וזאת הברכה" - מראה באצבעו הגשמי ואומר "זאת"! ב) לדאוג לכך שכאו"א מישראל יוכל לקיים את המצוה ד"ושמחת בחגך" עם משפחתו וכו', ולא לחכות בזה עד שיבואו אליו לבקש אלא עליו ללכת ולחפש את כל הזקוקים לעזרה, ואלו אשר "תואנה הם מבקשים" ומקשים מדוע יש להתכונן שבמשך הגלות יהי' היהודי שמח בחלקו, הרי עד חה"ס יבוא כבר משיח צדקנו?! והמענה לזה - אדרבה - אם כך יש לנצל את הרגעים האחרונים של הגלות ולקיים מצות צדקה כי לעת"ל לא יהי' אפשרות לזה שהרי אז "המעדנים יהיו מצויים כעפר"... וכו'; ע"ד מבצע לולב ומיניו עבור אלו שזקוקים לסיוע בזה וכו'.

א' השיחות דהתוועדות אור ליום ה' פ' ברכה, י"ג תשרי ה'תשמ"ז

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=24-09-2026

Synopsis

(a) The connection between m’lechatchilah ariber and the first verse in chamishi of parashas Vezos HaBracha, “Dan is a lion cub, leaping from the Bashan”: Dan, the “lowliest of the tribes,” receives a quality that surpasses (“ariber”) all the tribes (including Yehudah, who is also “a lion cub”) in that Dan is a lion cub in a manner of leaping and jumping etc. Similarly, the final verse states, “…With His majesty, the heavens”: the source of blessing for every Jew (according to the interpretation of most commentators) is “the heavens,” and in a manner of “With His majesty.” And these blessings are expressed in the actual physical reality, down to the very lowest level, in such a way that “Vezos HaBracha” (“This is the blessing”) – one can point to it with his finger and say “This.” (b) One must see to it that every Jew has the ability to fulfill the mitzvah to “Rejoice on your festival” together with his family, etc. One should not wait for others to come and ask for help; rather, one must go out and find those in need