על הדרך | שיחות עם טובי פולק

כל מי שעוקב אחרי המאבקים החברתיים, המחאה, ההפגנות, הדרישות לשקיפות פוליטית, חברתית וכלכלית בישראל בעשור האחרון ויותר, בוודאי שמע על תומר אביטל. הוא קיים בתודעת המאבק החברתי בשני העשורים האחרונים - כעיתונאי (עיתונות כתובה ומשודרת, בלוגים, פודקאסטים), תחקירן, עורך, בלוגר, מרצה, אקטיביסט שמוביל מיזמי מאבק ומחאה ("שקוף", "לובי 99" ועוד). אביטל גם התמודד במסגרת מפלגת העבודה בבחירות בשנת 2022 ושובץ במקום ה-19 ברשימה. עכשיו הוא רץ בפריימריז של הדמוקרטים עם תוכנית שכותרתה: "לחולל מהפכה בכנסת מבפנים", שעוסקת בעיקר בדרישה לשקיפות, פיצוח קשרי ההון והשלטון, מאבק במונופולים, יוקר המחייה, חינוך, בריאות ועוד. שיחה נוספת בסדרה שמארחת מבחר מהמועמדות והמועמדים בפריימריז של הדמוקרטים

עד ינואר 2023, זמן קצר אחרי שהוקמה ממשלת הזוועות (שעדיין מכהנת, למרבה הזוועה), עסקה לי הופמן אגיב במקצוע שאותו למדה ובו התמחתה: ענף היין. אבל אז הגיע הנאום של יריב לוין והפך רבים מאיתנו למוחים חסרי מנוח. וכך קרה גם להופמן. כפי שהיא מעידה על עצמה, אחרי נאום לוין היא קמה ויצאה מהבית, הצטרפה לתנועת "בונות אלטרנטיבה" ובמהרה נהפכה למנהלת השטח והמאבקים של התנועה. עכשיו (גם) היא מתמודדת בפריימריז של הדמוקרטים תחת כמה דגלים (כהגדרתה): הצלת החינוך, בלימת תהליכי ההדתה ועצירה של הזרמת הכספים לעמותות קיצוניות; הגנה בלתי מתפשרת על זכויות נשים; חשיפת ובלימת הקשרים שבין מכוני מחקר קיצוניים לבין החקיקה הממשלתית; החזרת הביטחון האישי, קידום חיים משותפים והחזרת השקט לרחובות. שיחה נוספת לקראת הפריימריז בדמוקרטים

למרות שהיא מוחה, שרה, רוקדת ורוקעת ברחובות כבר קרוב לעשור, גם עו"ד (ורו"ח) נאוה רוזוליו - מגפון מחאה נמרצת של אישה אחת (עם המון שותפות ושותפים) - יודעת שהעשייה האמיתית והסיכוי לשינוי מגיעים מהפוליטיקה. על כן היא התפקדה לדמוקרטים, הודיעה שהיא רצה בפריימריז של המפלגה ותתמודד על מקום גבוה ככל האפשר ברשימה לבחירות ולכנסת הבאה. היא מגדירה את עצמה "שמאל" אבל מבינה את הרתיעה מהשימוש בשם התואר הזה ("עבודה של מכונת הרעל", כמובן); היא אופטימית בנוגע לניצחון גוש השינוי (למרות שהיא יודעת שהצד השני יעשה הכל לערער על תקינות הבחירות ויכפור בתוצאות, אם יובס); היא בעד שותפות מלאה יהודית-ערבית ולהיפך; היא משוכנעת שהליכוד וספיחיו הם פסולי חיתון לכל קואליציית שינוי עתידית; והיא בטוחה שלמרות הקשיים, עדיין יש מה להציל ואפשר יהיה לשקם. מוזמנים לפרק נוסף בסדרת בשיחות עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אומרים שליגות הספורט המקצועניות בנויות על יריבויות מיתולוגיות; על היסטוריה; על קרבות גלדיאטורים עקובים מדם; על מופעים בלתי נשכחים של כוכבים גדולים מהחיים. ובכן, אנחנו הולכים לאחת כזאת. ציפי שמילוביץ', ניו-יורקית כבר די הרבה שנים, חלמה לקבל סדרה כזו, והנה זה מגיע. מצד אחד הניו-יורק ניקס המיתולוגית, שמשחקת בבית המקדש של הכדורסל העולמי (המדיסון סקוור גארדן) ומגיעה לגמר אחרי פלייאוף מהאגדות (11 ניצחונות רצופים, כולל שני סוויפים מרשימים בחצי הגמר והגמר של האזור המזרחי); ואילו סן-אנטוניו, שמגיעה עם יתרון ביתיות, התישה את עצמה בסדרה פיזית (6 משחקים) מול מינסוטה ואחרי שהשלימהבגמר המערבי סדרה מפרכת שנגמרה רק במשחק 7, בחוץ, מול האלופה היוצאת מאוקלהומה סיטי. מוזמנים לשואו-דאון הכי גדול שליגת ה-נבא יכולה להציע היום: ויקטור וומבניאמה מול ג'יילן ברונסון, חבורת הילדים של סן-אנטוניו מול היחידה הקשוחה של הניקס. זו הולכת להיות סדרה אפית שתהיה שידור חוזר של הגמר האחרון שבו השתתפו הניקס, ב-1999 - סדרה שהסתיימה באליפות הראשונה (מחמש) של סן-אנטוניו ושל אחד, טים דאקנן. קחו אוויר

הניסיון הרב בתחום המדיני-דיפלומטי, השאיפה להסדרים מדיניים, ההכרה העמוקה שהפתרון בטווח הקצר והבינוני ובוודאי הארוך יהיה אך ורק מדיני - כל אלה מובילים את דרכו ומשנתו של ערן עציון. מי שכיהן בסגן ראש המל"ל, קונסול בסן-פרנסיסקו וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, שקוע רובו ככולו במגעים המדיניים מול כל מי שמוכן לתת יד וכתף בקידום הסדרים שיבטיחו את קיומנו בחלק הזה של העולם. עכשיו הוא מצטרף רשמית למפלגת הדמוקרטים ויתמודד בפריימריז של המפלגה, מאמין במנהיגותו של יאיר גולן, בטוח בהצלחתו של גוש השינוי ושואף למקום בכיר ברשימת הדמוקרטים לכנסת. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מבחר מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

הניסיון, התפקידים הבכירים, שיקול הדעת, הדיבור המתון, הפרשנות הרהוטה, הנכונות להגיד את הדברים שלא בהכרח מתיישרים עם הנרטיב המרכזי בלי לחשוש מתגובת מכונת הרעל - כל אלה מציבים את אלוף (מיל') נמרוד שפר לאחד המועמדים הבולטים למקום גבוה ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות. שיחה על הכשלים הצבאיים-ביטחוניים, על הכאוס הדיפלומטי-מדיני, על הצורך הקריטי בחתירה וקידום הסדרים מדיניים וגם על הפוליטיקה. שפר סבור שמפלגות האופוזיציה ("השינוי") ינחלו ניצחון מכריע בבחירות הקרובות, בטוח שהדמוקרטים יהיו חלק משמעותי בקואליציה הבאה ובעיקר שעדיין אפשר יהיה להינצל. וגם יש לו דעה נחרצת על הצעדים הראשונים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה שתקום תהיה חייבת לבצע. אורח נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אם יש מישהי שהפוליטיקה הישראלית (ולא רק) זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה וממלאת את יומה, זו אמילי מואטי. סופרת מוכשרת, לשעבר אשת יח"צ ויועצת אסטרטגית מול גופים פוליטיים ועמותות שונות, שכיהנה בכנסת מטעם מפלגת העבודה בקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי. מואטי כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ועמדה בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה. בקרוב היא תתמודד על מקום ריאלי בפריימריז של הדמוקרטים להתגבר על המכשלות הבלתי נמנעות של השיבוצים והשריונים. היא ליוותה מקרוב ומרחוק את תהליכי השלום - בעיקר מול הגופים האירופיים (מועצת אירופה, האיחוד והפרלמנט האירופיים) ושואפת לחזור לעשייה פוליטית-מדינית (לאו דווקא בסדר הזה). שיחה סוערת על ממשלת האסון, ההרס, המלחמות והמוות - ועל התקווה לבואה של ממשלת ריפוי חדשה, שלמדה את הלקח מהקודמת ולא תחזור על טעויותיה. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז לדמוקרטים

מעבר לכך שהחיבור והאיחוד בין העבודה למרצ היו בלתי נמנעים וכנראה שהגיעו באיחור גורלי של מערכת בחירות גורלית אחת (לפחות), במידה רבה הגוף החדש שנולד – הדמוקרטים - גם מסמל את סופה של תקופה. היה הייתה פעם מרצ (ולפניה כמובן רצ); היה היה פעם גם שמאל ישראלי שלא היה שם נרדף להשמצות פרועות וקללות גסות. וגם מהבחינה הזו, ראוי לשמוע את מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ (בשלוש כנסות נפרדות), שהיה שם כמעט לכל אורך הדרך. הוא ריאלי לגבי גורלה של מפלגת השמאל הליברלית החשובה שהגיעה כנראה לסוף דרכה; לגבי מצבה הקשה של המדינה ומצבה הכמעט נואש של החברה; מודע לפער שבין הציפיות של הדמוקרטית ותומכיה למה שמראים כרגע הסקרים; אופטימי שאחרי שתוצג הנבחרת המצב ישתנה ברמת המפלגה, הגוש וגם המדינה - אחרי הבחירות כמובן. שיחה ראשונה בסדרת השיחות עם מבחר מתמודדות ומתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים

במשך כל שנות קיומו, ספג הארגון הליברלי האמריקני-יהודי ג'יי סטריט אש וגופרית מהמתחרים שלו - הארגונים היהודיים המסורתיים השמרניים (דוגמת איפא"ק ועוד). ראשי הארגון הליברלי כבר שמעו הכל, אבל השבוע נדמה שנחצה הסף. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, כינה את הארגון "סרטן בקהילה היהודית", לא פחות - וזאת על רקע דרישת הארגון לשקיפות והגינות (ושמירה על החוק האמריקאי) בכל הנוגע לסבסוד הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, מסביר את מקורות המחלוקת העמוקה של הארגון שהוא מייצג מול הארגונים הוותיקים מצד אחד; האינטרסים של פטרוני ההתנחלויות (לייטר ואחרים) מהצד השני; וגם על מעמדה המתדרדר של ישראל מול הדור הצעיר והחדש של יהדות אמריקה, שמקפידים לבדל בין התמיכה המסורתית העמוקה לסלידה ממדיניות ממשלות נתניהו ובכלל

מי שעוקב (וגם מי שלא) לא יכול להתחמק מהביקורת שמטיח אלוף (בדימוס) יצחק בריק בצמרת צה"ל של העשורים האחרונים, בשרי הביטחון, מנכ"לי המשרד, הקבינטים והממשלות ובכלל. מי שהיה לאורך כעשור נציב קבילות החיילים, נעשה הכותל המערבי של חיילי הסדיר וגם המילואים, חיילים פשוטים וקצינים בכירים כאחד. כמעט כל האזהרות שהשמיע לאורך כל השנים התגשמו וגרוע יותר, וזה לא נעצר. הפעם דילגנו על הדיונים בתורות הלחימה, הפעלת הכוח, טקטיקה ואסטרטגיה - והתמקדנו במצבו האמיתי של הצבא. היעדר התכנון, ההפעלה השגויה של כוח האדם, ההתעלמות מההכרח בתכנון ארוך טווח, הזלזול וההפקרה, בעיות המשמעת הקשות, איכות הפיקוד והקצונה, העומס הבלתי נסבל על הסדיר והמילואים ומה לא. שורה תחתונה? בריק לא אופטימי. אם המדינה והצבא לא יתעשתו אתמול, ספק אם המדינה תוכל להמשיך להתקיים מחר

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה

הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו

כאשר חוקרת הספורט ד"ר שלומית גיא פנתה לאמיר דורון עם הצעה לחזור ולהוציא לאור, אחרי כמעט שני עשורים, חלק שלישי של הסדרה המצליחה "הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי", התשובה המיידית הייתה: זה לא יקרה. זו גם הייתה תגובתו של מי שהיה שותפו להוצאת הספר וגם המו"ל שלו, מורדי אלון. אבל אז קרה משהו בבית משפחת אלון (נועם, בנו של מורדי אלון, היה בן הזוג של ענבר הימן ז"ל, שנרצחה ונחטפה ב-7 באוקטובר ההוא) אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו התקשר אלון לדורון ואמר לו: תחזור לדוקטורית ונעשה את זה. והשאר היסטוריה וכמעט היסטריה. שיחה מצחיקה, מרגשת וגם מעוררת מחשבה על העבודה המפרכת של איסוף ומיון וסינון אינספור התכנים, השפה, התרבות, האתגרים הכלכליים, החיבור שבין הספורט לחיים ובין ציטוטי הספורטאים הישראלים לישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה. מוזמנים לשיחה שלא תעזוב אתכם לרגע

אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית

גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך  משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר

בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו

כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי  לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ

כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים

דונלד טראמפ תמיד היה בעד חופש הביטוי, כל עוד מדובר בביטוי שלו וכזה שתאם את הדעות שלו (ובעיקר האינטרסים שלו). גם כוכב הימין הצעיר העולה צ'רלי קירק, שנרצח לפני פחות משבועיים, עמד על זכותו של כל אחד לדעתו - כל עוד היה מדובר בדעה שתואמת את זו שלו. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר מאמריקה לאזרח המזרח התיכוני הנבוך את סוד הפופולריות העצומה (או הקסם, אם תרצו) שצבר קירק המנוח שהיה בסך הכל בן פחות מ-32 כשנרצח, אבל עבור עוקביו ומעריציו הנלהבים נדמה שהיה שם תמיד. ובמקביל למלחמה על התודעה, השחיתות הכללית והקיצוניות הימנית, הרצח של קירק העלה שוב אל פני השטח את מלחמת החורמה של טראמפ בתקשורת שנואת נפשו והכניעה ללא תנאי של טייקוני התקשורת לכל גחמה של הנשיא וממשלו. ולכולם ברור שהשעייתו של מגיש הלייט-נייט ג'ימי קימל לא הייתה ההתקפלות הראשונה ובוודאי לא האחרונה

אם אפשר להוציא שורה אחת תחתונה אחת אופטימית מהשיחה עם פרופ' לוי ספקטר - ראש תחום הפילוסופיה וה"פילוסופיה כלכלה ומדע המדינ"ה (פכ"מ) באוניברסיטה הפתוחה - היא שלמרות הכל, למדינה מאוד קשה להגיע לדיקטטורה מלאה. אנחנו עדיין לא שם וספק אם נגיע לשם בקלות. ספקטר, שמתמחה וחוקר אפיסטמולוגיה פורמלית ולא-פורמלית והשקתה עם נושאים בפילוסופיה של המשפט, השפה, הפסיכולוגיה, תורת ההחלטות, דת, פוליטיקה ואתיקה -  משתדל לנתח את המצב הפוליטי בישראל בעיניים פקוחות וראש מפוכח, כחוקר וגם כאזרח שמשתתף בקביעות במחאה. יש לו טענות קשות לתקשורת הישראלית שעושה כל מה שהיא יכולה בשביל להסתיר את המצב האמיתי, אבל גם מציין שהתקשורת הבינלאומית חטאה בלא מעט שקרים ומניפולציות. ועוד משהו אופטימי: ההתמדה של ציבור ישראלי רחב במאבק ובמחאה. כי לדבריו, כשהוא מביט במתרחש בארה"ב וגם באירופה, החברה הישראלית בכל זאת נלחמת על חייה ועל החופש שלה

אנחנו מתקרבים ליום השנה השני לשבעה באוקטובר ושלוש שנים לבחירות האסוניות שהביאו עלינו את המופקרים שהפקירו אותנו והביאו עלינו את ההפיכה המשפטית-משטרית שלא הלכה לשום מקום - וכאילו לא עברה דקה. וזו גם התחושה בפודקאסט, עם האורחים הקבועים שלו, כמו פרופ' אבי שגיא, שחזר לשיחה ראשונה אחרי פגרת קיץ של שלושה חודשים. קשה לעקוב אחרי תוכן כל השיחות שכבר קיימנו בפלטפורמה הזו, אבל תחושת המארח היא שהתשישות, העייפות, החידלון ואולי גם הדיסטופיה הולכים ומשתלטים על כל מי שהם אנחנו, המשפחות שלנו, יקירינו, מעגלי החברים שלנו (לפחות חלקם). הפוליטי השתלט על האישי, הנקמה גוברת על התבונה, פולחן המוות גובר על קדושת החיים, חייו ורווחתו של היחיד נהפכו לאסקופה נדרסת וזרמים שלמים בחברה הישראלית - עצומים בהיקפם - מוכנים להרוג ולהיהרג לנצח נצחים. ולמרות הכל, כמו תמיד, האורח נשאר בדעתו שהתקווה תמות אחרונה והמארח התעקש על שלו: יש סיכוי מצוין שכולנו נמות לפניה

הפעם האחרונה שבה אחז דב חנין בתואר חבר כנסת הייתה לפני בחירות 2019 - שליחות שמילא על פני 13 שנים ותמיד בקצה השמאל (חד"ש, חד"ש-תע"ל, הרשימה המשותפת ועוד). חנין, דוקטור למדע המדינה, משפטן ועו"ד, עוסק כל חייו הציבוריים בשיתוף ושוויון חברתי, מגדרי ומגזרי; מאמין גדול בשלום בתוכנו ועם שכנינו; עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות ומשוכנע שאין דרך שבה נוכל להיות מדינה דו-לאומית באופן מלא. למרות אימי אוקטובר 2023 והנעשה בשמנו ברצועת עזה (וגם בשטחי הכיבוש של הגדה המערבית) בשנתיים האחרונות, הוא לא נואש מהתקווה. התקווה שדרך השוויון וההכרה ההדדית אפשר יהיה להגיע לחיים נורמליים, למרות האיבה המרה; פעיל ומקדם את התנועה היהודית-ערבית "עומדים ביחד" ופועל במגוון רחב של תחומים וארגונים למען השלום והשוויון, משבר האקלים, הגברת השוויון וצמצום הפערים החברתיים והכלליים ועוד. מוזמנים לשיחה ראשונה עם הנציג האותנטי האחרון (כנראה) של מה שהיה פעם השמאל הישראלי האמיתי

לפני יותר משלוש שנים עלה לאוויר בהפקת מכון מולד פודקאסט בהמשכים בשם "הסכת אוסלו" - סדרת פרקים בהובלת והגשת ההיסטוריון ד"ר ארנון דגני, הסכת שעסק בדרך להסכם אוסלו, הסיבות לכישלונו, הכוחות שפעלו לקדם הסדר בין ישראל לארגונים הפלסטיניים; והכוחות שמנגד, שהצליחו לטרפד אותו. בסדרת ההמשך "הסכת אוסלו עזה תחילה", שבהכנתה הוחל עוד לפני ה-7 באוקטובר (וכמובן שנעצרה באותו יום מר ונמהר), מתמקד דגני בקורותיה של רצועת עזה: מ-48' ל-56'; מ-67' ל-77'; מ-87' ל-93', מ-2000 ועד 2023 ועד בכלל. שיחה שהולכת הרבה לאחור (תוכנית החלוקה, מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים), קופצת לימים האלה (מפעל ההתנחלויות, ההתנתקות מעזה, העדפת החמאס על פני הרשות הפלסטינית); סובבת סביב אוסלו וספיחיו ועומדת פעורת פה מול אימת אוקטובר 2023 ומה שקורה לכולנו מאז ועד היום. מוזמנים לשיחה קופצנית ומרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לאורך כל שנותיו של "הניסוי הגדול" - ארצות הברית של אמריקה - שמרו הנשיאים והממשלים שלהם על חוקי משחק סבירים מול האזרחים ונציגיהם: העיתונות החופשית. ציפי שמילוביץ' מדגישה ומזכירה שלא הייתה אמורה להיות שום הפתעה בדברים שטראמפ עושה - אלה בדיוק הדברים שהבטיח והתחייב לעשות לפני הבחירות האחרונות; מה שכן מפתיע ואף מדהים הוא הקצב המסחרר של הכניעה ואפס ההתנגדות. אפשר להניח שאפילו טראמפ מופתע להיווכח עד כמה קל זה עובד לו. כך עם ההתקפלות של רשת סי.בי.אס וההדחה של כוכב הלייט נייט סטיבן קולבר, הנכונות המבישה לשלם מיליוני דולרים כ"פשרה" על איום שלו בתביעה (מופרכת והזויה) נגד מפיקי "60 דקות" וזה נכון גם לגבי כל רשתות השידור והמדיה הגדולות. ובצד השני? תודה ששאלתם. אין צד שני