דף יומי לנשים - הדרן

רב ביבי בר אביי פוסק כי אף שנקב רגיל בקנה דורש שיעור כאיסר, שיעור דריסתו הוא בכל שהוא, משום שארס הטורף שורף ומכלה את הרקמה באופן מתמשך. בנוגע להיקף הבדיקה הנדרשת מחשש לארס, רב נחמן מעיד בשם רב שיש לבדוק מבסיס המוח ועד הירך ולא רק כנגד בני מעיים. בסיפור מעניין רבי יוחנן מגן על סמכותו המופלגת של רב מפני תהיותיו של ריש לקיש, ובעקבות כך משבח ריש לקיש שמועה אחרת של רב לפיה בהמה שנשמטה סימניה ואחר כך נשחטה הרי היא כשרה. נקבע כי אין להוסיף מקרים חדשים של טרפות מעבר לאלו שמנו חכמים, אף אם הפגיעות הללו גורמות למיתת הבהמה.

המשנה הבאה מונה מומים מבניים המשאירים את הבהמה בכשרותה, ובכלל זה קנה שניקב פחות משיעור איסר איטלקי, קרום מוח שלא ניקב, וכבד שנשתייר ממנה כזית. רשימה זו מולידה מחלוקת יסודית בין רבי יוחנן לריש לקיש בנוגע לבלעדיותן של רשימות המשנה, המשפיעה על יחסם לדינו של רב מתנא הפוסק כי ירך שנקעה ממקומה (בוקא דאטמא) הרי היא טרפה. רבי יוחנן מכשיר את הבהמה משום שהמקרה הושמט מהרשימה הדווקאית של הטרפות, ואילו ריש לקיש פוסל אותה משום שהיא נעדרת מרשימת הכשרות הדווקאית.

לבבליים הגדירו ששיעור האיסר דומה לדינר כורדינאה, והגמרא מביאה סיפור בעקבות זה עם ר' יוחנן שהגיד לשלחני שמוך הסיפור לומדים כי בעלי אומנויות העסוקים במלאכתם פטורים מן הדין מלעמוד מפני תלמידי חכמים.

חתול או חולדה פוסלים עוף כטרפה על ידי דריסה, בעוד שרק חתול פוסל באופן זה בהמה דקה כגון גדיים וטלאים צעירים. עופות דורסים אחרים, מלבד אלו המנויים במפורש במשנה, יכולים גם הם לפסול עופות אחרים בדריסה, אך רק כאשר הם תוקפים עופות הקטנים מהם, בעוד הנץ מסוגל לדרוס אפילו עופות בגודלו שלו. לפי גירסה אחרת, עופות דורסים רגילים פוסלים עופות בגודלם או קטנים מהם, ואילו הנץ פוסל בדריסה אף עופות הגדולים ממנו. כמו כן, מובאות שתי גרסאות שונות בנוגע למה שאמר רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי לעניין שועלים, האם הם פוסלים בהמות בדריסה או לא.

אביי מגביל את דיני דריסה לרגליו הקדמיות של הטורף בלבד, ודווקא בציפורן ולא בשיניים, ומתוך כוונה, ודווקא כאשר הטורף עודו בחיים. במקרה שבו נמצא אריה בין בקר ונמצאה ציפורן על גבו של אחד השוורים, פסק רבה בר רב הונא משמו של רב שאין לחוש לדריסה. הוא נימק זאת בכך שלמרות שרוב אריות דורסים, אין ציפורניהם נושרות בדרך כלל תוך כדי התהליך, ומסתבר יותר שהשור התחכך בכותל וציפורן שהייתה נעוצה בכותל נדבקה לגבו. הגמרא דוחה תחילה נימוק זה ומקשה כי אף על פי שרוב שוורים מתחככים בכתלים, אין ציפורניים נדבקות לגבם בשל כך, ומאחר שיש רגליים לדבר שהציפורן הגיעה מן האריה, יש להחמיר. אולם למסקנה נאמר שמאחר שהסברא נוטה לכאן ולכאן, מעמידים את השור על חזקת היתר שלו, ומכיוון שמדובר בספק בלבד, רב לשיטתו כפי שנפסק במקום אחר שבספק דריסה מקלים. אביי מסייג הקלה זו ומבהיר כי היא נאמרה רק כאשר נמצאה ציפורן ממש ולא רק רושם של שריטה, רק כשהציפורן לחה ולא כשהיא יבשה, ורק כאשר ישנן אחת, שתיים או שלוש ציפורניים במקומות מפוזרים ולא כאשר נמצאו שתיים או שלוש ציפורניים בשורה אחת.

רב ושמואל נחלקו האם להקל או להחמיר במקרה של ספק דריסה. שני האמוראים מסכימים להקל במקרים מסוימים, אך נחלקו במקרה שבו נכנס אריה בין השוורים והאריה שתק ואילו השוורים היו מקרקרים מפחד. אמימר פסק כשיטת שמואל להחמיר, בין משום שלא סבר כרב ובין משום שסבר שרב חזר בו, כפי שניתן להוכיח ממעשה שהיה. מספר קושיות מועלות בנוגע לפרטי אותו מעשה, אך הן מיושבות בגמרא. רב אשי פסק להקל במקרה אחר של ספק, מאח

הגמרא דנה באילו חומרי הגנה אחרים עשוי עוף ליפול אשר ירככו את חבטתו ביעילות וימנעו ממנו מלהיעשות טרפה. בהקשר זה, אם כנפי העוף נדבקו זו לזו או לגופו, מתעוררת מחלוקת האם העוף ייעשה טרפה בעקבות נפילתו, מכיוון שיכולתו לבלום את הנפילה נפגעה. שתי דעות מובאות בנוגע להיקפה של מחלוקת זו - ובמפורש, האם הוויכוח חל במקרה שבו רק כנף אחת נדבקה או שמא הוא מוגבל למקרה שבו נדבקו שתי הכנפיים.

המשנה פוסקת שאם רוב צלעותיה של הבהמה נשברו, הרי היא טרפה. אף שישנן עשרים ושש צלעות בסך הכל, שלוש עשרה בכל צד, שתיים מהן אינן נכללות במניין ההלכתי; משום כך, הרוב מוגדר כשתים עשרה צלעות, אשר יכולות להיות מורכבות משש צלעות בכל צד או מכל שילוב אחר המגיע לסך של שתים עשרה. רב פוסק כי אפילו צלע אחת שנעקרה יחד עם החוליה שלה פוסלת את הבהמה כטרפה. רב אסי ורב כהנא שאלו לאחר מכן את רב לגבי מקרה שבו שתי צלעות המקבילות זו לזו נעקרו לחלוטין בעוד החוליה נותרה שלמה, ועל כך השיב רב שהבהמה נחשבת לנבלה מכיוון שהיא בהכרח נחתכה לשניים. מספר קושיות מועלות נגד תשובה זו לאור מימרתו הקודמת של רב עצמו, תוך תהייה מדוע בכלל שאלו על שתי צלעות אם רב כבר סבר שאפילו צלע אחת שנעקרה פוסלת כטרפה. בסופו של דבר, הגמרא מיישבת זאת על ידי פירוש מחודש של פרטי שאלתם והסבר כי הם לא היו מודעים לפסקו המחמיר המקורי של רב כאשר שאלו אותו.

שלושה מתוך שבעת המקרים הנוספים של טרפות שהובאו על ידי האמוראים (שב שמעתתא) נאמרו על ידי שמואל והם הובאו כאן משום שאחד מהם נוגע ישירות לצלעות שנעקרו. הגמרא דנה בכל אחד מהם.

המקרה הבא במשנה עובר לעסוק בתקיפה של חיה דורסת המטילה ארס (דריסה), היוצרת מצב של טרפה. בתחילה, מובאת מימרא של רב הקובעת כי חתול אינו מטיל ארס שיש בו כדי לעשות את הבהמה טרפה, דבר המניע את הגמרא לתהות מדוע לא ניתן היה לדייק דין זה ישירות מלשון

ברייתא קובעת את ההלכות בנוגע למחט שנמצאה בעובי בית הכוסות, ופוסקת כי חדירה מצד אחד בלבד כשרה, בעוד שניקוב מלא של הדופן הופך את הבהמה לטרפה. נוכחות של קורט דם או גלד קובעת אם הפציעה התרחשה לפני השחיטה.

ריסוק איברים הנגרם כתוצאה מנפילות נחשב לטרפה על פי המשנה. רב הונא פוסק כי בהמה שהושארה למעלה (על הגג) ונמצאה לאחר מכן למטה, אינה בחזקת סובלת מריסוק איברים – עיקרון שהגמרא מיישמת במקרה מעשה שאירע בגדי של רבינא. בהתייחס לכבשה שרגליה האחוריות נגררות, רב יימר ורבינא דנים האם הסיבה לכך היא שיגרונא (התכווצות שרירים) או שמא חוט השדרה נפסק. רב הונא, רב מנשה ורב מוסיפים ומגדירים אילו חבטות ספציפיות – כגון אילים (זכרים) המנגחים זה את זה, כבשים שנגנבו בידי גנבים, או מכות ישירות ממקל – מעוררות חשש לריסוק אברים.

רב נחמן פוסק כי בית הרחם מגן על העובר מפני ריסוק איברים במהלך הלידה, ושלושה מקורות מובאים בניסיון להוכיח את פסיקתו, אך כל ההוכחות נדחות. בהמות הנופלות בבית המטבחיים אינן חשודות בריסוק איברים. הגמרא מפרטת את הסימנים הגופניים המעידים על החלמתה של בהמה שנפלה, וקובעת מתי נדרשת תקופת המתנה של מעת לעת (עשרים וארבע שעות) ומתי נדרשת בדיקה פנימית של בית החלל.

שמואל מתייחס לעוף שנחבט על פני המים, ופוסק שהוא כשר אם שחה מלוא קומתו. הגמרא בוחנת משטחי חבטה שונים – כולל בגדים, רשתות, אפר מנופה ועיבודים שונים של פשתן – כדי לקבוע האם המרקם והצפיפות הספציפיים שלהם בולמים את הנפילה או שמא גורמים למצב של טרפה.

רב נחמן מזהה שני סוגי חלב (שומן) על גבי הקיבה: "בר חימצא", המסוגל לסתום נקב ביעילות, ו"חימצא", שאינו מסוגל לכך. כדי לברר איזה שומן ספציפי הוא ה"בר חימצא", הגמרא מצטטת מימרא אחרת של רב נחמן העוסקת במחלוקת הלכתית בין חכמי ארץ ישראל לחכמי בבל.

רבן שמעון בן גמליאל פוסק שאם ריר פנימי סותם נקב במעיים, הבהמה אינה טרפה. רבי יוחנן מצוטט כמי שפסק כרבן שמעון בן גמליאל בנושא זה וכן בנושא אחר שאינו קשור אליו בהלכות אבלות - לפיו אם אבל חוזר לביתו לקראת סוף השבעה (ולא ידע עד אז על מות קרובו), הוא רשאי לסיים את ימי אבלותו יחד עם שאר בני המשפחה, ובלבד שלא היה במקום רחוק בזמן הפטירה. בעקבות כך מתנהל דיון האם ההלכה נקבעה כרבן שמעון בן גמליאל באחד מן המקרים הללו או בשניהם.

כדי לקבוע האם נקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה, ניתן לבצע בדיקה מעשית על ידי יצירת נקב דומה לאחר השחיטה והשוואת תגובת הרקמות. חכמים שונים מציינים כי שיטת בדיקה זו ישימה במעיים, בריאה ובקנה; עם זאת, יש שמגבילים בדרכים מסויימות בדיקה זו.

המשנה מבחינה בין הדינים של הכרס הפנימית, שבה נקב בכל גודל שהוא פוסל את הבהמה כטרפה, לבין הכרס החיצונה, שבה נדרש קרע ברובה כדי לפסול אותה. הגמרא מציגה שבעה פירושים שונים כדי להגדיר במדויק איזה חלק אנטומי נחשב לכרס הפנימית.

דעתו החולקת של רבי יהודה בנוגע לכרס החיצונה מוסברת ככזו לפיה נקב בשיעור טפח או ברובה פוסל את הבהמה כטרפה.

הגמרא מבררת את ההבדל ההלכתי בין מקרה שבו נמצאה מחט בעובי הדופן של בית הכוסות לבין מקרה שבו היא נמצאה בכבד. בכבד, הכיוון אליו פונה המחט מהווה אינדיקציה למסלול אותו עברה, דבר המאפשר לחכמים לקבוע האם היא גרמה לניקוב הפוסל את הבהמה. לעומת זאת, בבית הכוסות כיוון המחט אינו מכריע, שכן תנועת המזון שבתוך הקיבה עלולה הייתה לדחוף אותה לעובי בית הכוסות.

במקרים שבהם נמצא נקב, לעיתים קיים ספק האם הנקב נוצר לפני השחיטה או לאחריה. חכמים חלוקים בדעותיהם האם ניתן להניח שהנקב קרה לאחר השחיטה ובכך להכשיר את הבהמה.

רבי ישמעאל ורבי עקיבא נחלקו בשני נושאים: האם חלבים על גבי הקיבה מותרים או אסורים באכילה, וכיצד יש לפרש את המילים בברכת כהנים "ואני אברכם" – האם הכוונה היא שהקדוש ברוך הוא יברך את הכהנים או את עם ישראל.

הגמרא מגדירה אילו שומנים פנימיים בבהמה נחשבים דבוקים מספיק כדי לשמש כסתימה יעילה לנקב ובכך למנוע את פסילתה כטרפה. בהקשר זה, חכמים בוחנים האם ניתן להקל על סמך העיקרון ההלכתי לפיו "התורה חסה על ממונם של ישראל".

הגמרא דנה במקרים נוספים של טרפות, לצד כמה מעשים שהתרחשו בפועל והובאו לפני חכמים, ומפרטת כיצד הם פסקו – או, במקרים מסוימים, נמנעו מלהגיע להכרעה סופית.

הנושא הראשון נוגע לריאה שנדבקה לצלעות. מכיוון שהפצע שגרם להידבקות עשוי היה להיווצר בדופן החזה ולא בריאה עצמה, ייתכן שהבהמה אינה טרפה. חכמים נחלקו האם מצב זה מותר, ומתווים שיטות בדיקה כדי לקבוע את מקור הפצע.

בנוגע לציסטות על הריאה, רוב חכמים מכשירים את הבהמה, בעוד שרבי יוחנן פוסל אותה.

חכמים נחלקו בנוגע למקרה שבו נמצאה מחט בתוך הריאה. דעה אחת סוברת שהמחט עברה ככל הנראה דרך הוושט אל הקיבה, וניקבה איברים פנימיים בדרכה אל הריאה, דבר ההופך את הבהמה לטרפה. הדעה החולקת מכשירה את הבהמה, מתוך הנחה שהמחט עברה במסלול ישיר יותר דרך הקנה אל הסימפונות, מבלי לגרום לניקוב הפוסל את הבהמה.

רבא קובע הלכות נוספות בנוגע למומים גופניים הפוסלים את הריאה משום טרפה. אם מופיעות ציסטות על הריאה, ציסטה בודדת אינה פוסלת את הבהמה, בעוד ששתי ציסטות נפרדות פוסלות אותה כטרפה. רבא מציע שיטה לבדיקת ציסטה שמעמדה מוטל בספק, כדי לקבוע אם מדובר במבנה יחיד שנחלק או בשתי ישויות נפרדות. בנוגע לאונות הריאה – שבאופן רגיל מונות שלוש בימין ושתיים בשמאל – רבא פוסק ששינויים מכלל זה פוסלים את הבהמה. מרימר הכשיר אונה יתירה בתנאי שהיא מיושרת עם השורה הטבעית של האונות. לעומת זאת, אם אונה יתירה נמצאת בין האונות ופונה כלפי פנים לעבר הלב, מעמדה שנוי במחלוקת, שכן רב הונא מר בר אויא מציין שמבנה זה שכיח בחיות בר, ולפיכך מכשיר אותו.

רפרם פוסק שריאה הדומה לחתיכת עץ (בקעת) היא טרפה, ולהבנת דבריו יש חמישה פירושים שונים המבהירים באיזה אופן היא דומה לחתיכת עץ – בצבעה או במגעה.

רבא מגדיר אילו שינויי צבע בריאה הם כשרים ואילו בעייתיים, דיון שרב כהנא ורב סמא מרחיבים עליו בנוגע לגוונים ומראות ספציפיים. רבינא מתייחס למקרה שבו אונה של הריאה אינה מתנפחת, ומסביר שיש לבצע בדיקה כדי לקבוע אם חוסר זרימת האוויר נובע ממום קטלני או שמא רק מחסימה זמנית. עולא פוסק שאם הרקמה הפנימית של הריאה התמססה, הבהמה נותרת כשרה משום שריקבון פנימי אינו נחשב בעייתי. רבא מסייג הקלה זו ומגביל אותה למקרים שבהם הסימפונות (הקנוקנות) נותרו, ורב אשי מפרט את שיטת הבדיקה המעשית כדי לוודא אם נותרו.

מהו השיעור המינימלי שצריך להישאר מן הכבד כדי שהבהמה תהיה כשרה כאשר הוא נפגע או חסר בחלקו. אף על פי שישנה דעה שכל שהוא מספיק, נקבע להלכה שנדרש שיעור של כזית, והאמוראים נחלקו האם נתח זה צריך להישאר במקום המרה, או במקום חיותו של הכבד. רב פפא קיבל את שתי הגישות ודרש כזית בשני המקומות גם יחד.

בעניין נקבים בריאה, הגמרא מסבירה שהריאה מוקפת בשני קרומים, קרום חיצוני וקרום פנימי. אם ניקב רק קרום אחד, הקרום השני שנותר שלם מגן עליה והריאה כשרה. כדי לאבחן ריאה שקיים חשש שהיא מוציאה אוויר, רב יוסף מציע בדיקה אחת עם נוצה ושנייה עם מים. לבדיקה עם מים, מניחים את הריאה בתוך קערת מים פושרים ומנפחים אותה. אם המים מבעבעים, הדבר מוכיח שיש בה נקב פוסל; אם לא, הרעש מיוחס רק לאוויר הכלוא בין הקרומים והריאה כשרה.

רבא קובע כללים לגבי שינויים שונים במראה ובמבנה של הריאה. קילופים חיצוניים, שינויי צבע מרובים או כתמים בגוונים שונים בדרך כלל אינם פוסלים את הבהמה. לעומת זאת, אם חלק מן הריאה יבש עד כדי כך שהוא נפרך בציפורן, הבהמה נפסלת כטריפה. הגמרא דנה בדיני סירכות (הידבקויות) בריאה. סירכא בין שתי אונות שלא כסדרן האנטומי הטבעי מהווה פסול מוחלט שאין לו בדיקה, בעוד שסירכא כסדרן נחשבת כצמיחה טבעית וכשרה.

תמונות

באילו תנאים נקבים, סדקים או חסרונות בגרגרת פוסלים את הבהמה או את העוף משום טריפה? חכמים מגדירים שיעורים מדויקים לנזק מבני בקנה הנשימה. במקרה של סדק או שבר לאורך הקנה, האיבר נשאר כשר בתנאי שנשתייר מעט בראש הקנה ובסופה.

חכמים דנים בגבולות האנטומיים המדויקים של כמה איברים חיוניים, שכן להגדרות אלו יש משקל הלכתי רב בתחומים שונים. הדבר כולל את הגדרת גבולות הצוואר כדי קבוע את האזור המותר בשחיטה, וזיהוי הגבולות של החזה כדי לבודד את נתח הבשר המיועד לכהן מקרבן שלמים. בנוסף, חכמים משרטטים את הגבולות המדויקים של המוח ושל הלב כדי לקבוע את האזורים הקריטיים שבהם נקב בכל שהוא פוסל מיד את הבהמה כטרפה.

רב ושמואל נחלקו לגבי שיעור הנקב באבי העורקים (העורק הראשי היוצא מן הלב) הפוסל את הבהמה כטריפה. רב סובר שנקב בכל שהוא (במשהו) הוא קטלני, ואילו שמואל פוסק שהבהמה נחשבת טריפה רק אם רוב היקפו של כלי הדם ניקב או נפסק.

מהם הגבולות המדויקים של חוט השדרה, ואילו פציעות ספציפיות פוסלות אותו? הגמרא קובעת את הגבול התחתון של חוט השדרה שעד אליו פגיעה גופנית משפיעה על מעמדה ההלכתי של הבהמה. הבהמה נעשית טריפה אם חוט השדרה שלה נפסק, או

מהן הקטגוריות העיקריות של הטרפות? עולא קובע כי שמונה מיני טרפות נאמרו לו למשה בסיני: נקובה, פסוקה, נטולה, חסורה, קרועה, דרוסה, נפולה ושבורה. חייא בר רב מציין כי ישנם שמונה מקרים מוגדרים בקטגוריית הנקובה, מניין המוציא מכלל פסול מרה שניקבה, שנחשבת טרפה רק לדעת רבי יוסי ברבי יהודה. עם זאת, רבי יצחק בר יוסף אמר משמו של רבי יוחנן שהלכה כרבי יוסי ברבי יהודה. הוא מביא סימוכין לשיטת רבי יוסי מהקשר המקראי בספר איוב (טז:יג), שם מתאר איוב כי מרה שלו נשפכה לארץ, ואף על פי כן הוא הוסיף לחיות. חכמים השיבו על כך שמעשהו של איוב היה מעשה נסים, ואין לומדים הלכה ממעשה נסים.

שמועה נוספת של רבי יוחנן הובאה על ידי רבי יצחק בר יוסף בעניין הכבד: אם נשתייר ממנה פחות מכזית, הבהמה טרפה. מכיוון שלפי רבה בר בר חנה רבי יוחנן פוסק כסתם משנה, מתעוררת כאן סתירה, שהרי משנתנו קובעת כי הבהמה נטרפת רק אם ניטל הכבד לחלוטין ולא נשתייר ממנו כלום. הגמרא מיישבת זאת בכך שמדובר במחלוקת אמוראים לגבי שיטתו המדויקת של רבי יוחנן. שתי שמועות נוספות הובאו על ידי רבי יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן בעניין טרפות: מרה שניקבה והכבד סותם את הנקב, או קורקבן של עוף שניקב אך הכיס הפנימי שלו נותר שלם - בשני המקרים הבהמה כשרה.

רבא מציין כי הוושט מורכב משני קרומים שונים - חיצוני אדום ופנימי לבן. אם ניקב רק קרום אחד והשני נותר שלם, הבהמה כשרה. מהו הדין כאשר שני הקרומים ניקבו אך הנקבים אינם מכוונים זה כנגד זה? רב אשי קובע כי באיבר סטטי כמו הקורקבן, נקבים שאינם מכוונים זה כנגד זה כשרים משום שהשכבות אינן זזות ממקומן. לעומת זאת, באיבר דינמי כמו הוושט, אשר מתרחב, מתכווץ בזמן האכילה ודיבור, הנקבים עלולים להתאחד ולהתיישר זה מול זה, ולכן נקבים שאינם מכוונים בוושט פוסלים את הבהמה כטריפה. לפי גרסה אחת, מר זוטרא מצטט את רב פפא כאומר את ההפך הגמור, ולפי גרסה אחרת הוא מסכים עם רב אשי.

דף נלווה

תמונה

מהם המומים והחבלות הפוסלים את הבהמה משום טריפה? המשנה מונה קטגוריות שונות, כגון נקובת הוושט, פסוקת הגרגרת, ניקוב קרום המוח, ניקוב הלב לבית חללו, שבירת השדרה ופסיקת חוט השדרה, נטילת הכבד לחלוטין, וכן נקבים או קרעים שונים בריאה, בקיבה, במרה, במעיים הדקים ובכרס. הרשימה כוללת גם טראומות חיצוניות קשות, כגון נפילה מן הגג, שבירת רוב הצלעות או דריסה על ידי טורפים מסוימים. המשנה קובעת את כלל היסוד: כל בהמה שיש בה מום או פציעה שאין כמוה חיה - הרי היא טריפה.

ריש לקיש דורש את העיקרון שטרפה אינה חיה מן הפסוק "זאת החיה אשר תאכלו", המלמד שרק בהמה המסוגלת לחיות מותרת באכילה, ואילו זו שאינה חיה - אסורה. לעומת זאת, השיטה החולקת סוברת שטריפה חיה, ולומדת מאותו הפסוק שסוג מסוים של חיה שמסוגלת לחיות מותר באכילה, ואילו חיה אחרת שמסוגלת לחיות (הטריפה) אסורה. עם זאת, לאחר שהגמרא דוחה הוכחה זו מן הפסוק, היא מביאה פסוק אחר לתמיכה בדעה שטריפה חיה: "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל".

רשימת המשנה אינה כולל

שלוש קושיות מועלות ממקורות תנאיים נגד שיטת רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והן מיושבות. הקושיה הראשונה היא מהברייתא לגבי קרבן חטאת שנשחט מחוץ למקדש לעבודה זרה, והגמרא מיישבת זאת בהסבר שכיוון שהקרבן מביא כפרה לבעלים, הוא נחשב מבחינה הלכתית כרכושו שלו. הקושיא השנייה היא מהמשנה לגבי שניים האוחזים בסכין ואחד מהם שוחט לשם עבודה זרה, והקושיה השלישית היא מברייתא לגבי המטמא, המדמע או המנסך רכוש של חברו. הגמרא מיישבת קושיות אלו בהסבר שלאדם המחשב יש שותפות ממונית בחפץ.

הגמרא מציעה שהמחלוקת בין רב הונא לרב נחמן היא מחלוקת תנאית, ומביאה מחלוקת לגבי השאלה האם נוכרי יכול לאסור יין של יהודי על ידי ניסוכו לעבודה זרה. רב נחמן, לעומת זאת, דוחה את ההשוואה הזו, שכן יהודי שעושה מעשה כזה עושה זאת רק כדי להרגיז את חברו, ואין לו כוונה אמיתית לעבוד עבודה זרה. מספר קושיות מועלות נגד הסבר זה ממקורות תנאיים, אך הן מיושבות בהסבר שמדובר במקרים שבהם היהודי הוא משומד.

המשנה קובעת שאין לשחוט בהמה ישירות לתוך ימים, נהרות או כלים, משום שהדבר נראה לאחרים כאילו הוא זובח לעבודה זרה (מראית עין). עם זאת, מותר לשחוט לתוך עוגה של מים, ורבא מבהיר שמדובר במים עכורים. כמו כן, אין לשחוט ישירות לתוך גומא באף מקום, אך מאידך המשנה מתירה לעשות זאת בתוך ביתו. אביי ורבא מיישבים כל אחד את הסתירה הזו באופן שונה, ורבא דוחה את הסברו של אביי. רבא מסביר שאדם מותר לשחוט מחוץ לגומא בחצר הפרטית שלו כך שהדם שותת ויורד אליה כדי לשמור על ניקיון החצר. בשוק, אפילו מעשה זה אסור לחלוטין כדי למנוע העתקה של מנהגי המינים, ומי שעושה כן צריך לבדוק אחריו שמא נטה למינות. ברייתא מובאת כדי לסייע להסברו של רבא.

המשנה קובעת ששחיטת חולין לשם קרבן שיכול לבוא בנדר או בנדבה - כגון עולה, אשם תלוי או תוד

מהו מעמדה של בהמה שנשחטה לשם תופעות טבע כמו הרים, ימים או נהרות? המשנה קובעת שהשחיטה פסולה, אך מדייקים מלשון המשנה מהמשנה שהיא אינה אסורה בהנאה. הגמרא מקשה על כך מברייתא הקובעת ששחיטה כזו הופכת את הבהמה לזבחי מתים, האסורים בהנאה. אביי מיישב זאת ומחלק בין השוחט לשם תופעת הטבע הפיזית עצמה - דבר שרק פוסל את השחיטה - לבין השוחט לשם המלאך או האל של אותה תופעה (גדא), דבר האוסר אותה בהנאה.

האם אדם יכול לאסור רכוש של חברו על ידי מעשה עבודה זרה? רב הונא קובע שאם בהמת חברו רבוצה לפני עבודה זרה ואדם שוחט בה סימן אחד לשם עבודה זרה, הבהמה נאסרת. הוא מסתמך על דינו של עולא, שאף על פי שהמשתחווה לבהמת חברו לא אסרה, עשיית מעשה בגוף הבהמה אוסרת אותה.

מעלים קושי נגד רב הונא מברייתא העוסקת באדם השוחט חטאת בשבת בחוץ לעבודה זרה, ומחויב בשלוש חטאות שונות. אם הבהמה נאסרת כבר בסימן הראשון כפי שיטת רב הונא, סיום השחיטה לא אמור לחייב משום שחוטי חוץ, שהרי הוא רק שוחט בהמה פסולה שאינה נחשבת עוד כקרבן. הגמרא מציעה שני תירוצים - העמדת המקרה בחטאת העוף במקרה שהשוחט מפרש שכוונתו לעבודה זרה תחול רק בגמר הזביחה, או בשחיטת עוף כשחצי קנה שלה כבר היה פגום ובמקרה זה השחיטה הושלמה במעשה קטן אחד.

רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק חולקים על רב הונא ומדגישים שוב את הכלל הקבוע שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אפילו על ידי עשיית מעשה בחפץ. קושיא מועלת נגד שיטה זו מתוך הברייתא המובאת לעיל לפי הפירוש שנאמר עליה.

אילו סוגי סימני חיות נצרכים כאשר עושים שחיטה לבהמה מסוכנת העומדת למות? רב, שמואל ורבא מביאים כל אחד תנועות שונות המהוות סימן לכך.

באיזו נקודה של תהליך השחיטה צריך לראות את סימני החיות הללו? רב חסדא, רב נחמן בר יצחק ורבא מציעים כל אחד נקודות שונות - באמצע, בתחילה ובסוף. רב חסדא ורב נחמן מביאים סיוע לשיטתם מהמשנה שלנו, ואילו רבא מביא סיוע מהבנתו במקור תנאי אחר.

האם מותר לשחוט בבהמה עבור עובד עבודה זרה? האם צריך לחשוש שהעובד אלילים מתכוון לשחיטה לשם עבודה זרה וממילא היהודי ייהנה מעבודה זרה? האם כוונת הבעלים היא שקובעת את ייעוד הבהמה או כוונת השוחט?

דף נלווה

רבי יונתן אומר בשם רבי שמי שאוכל שלישי של תרומה עצמה אסור לאכול תרומה אך מותר לגעת בה. עולא אמר דבר דומה לגבי מי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת תרומה. הגמרא מסבירה מדוע היה צורך בשני המאמרים ושלא ניתן היה ללמוד אחד מהשני.

רב יצחק בר שמואל בר מרתא אומר שמי שאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש עדיין טהור לאכול קודש, משום שרק קודש ממש שנתקדש על ידי מעשה (כמו מנחה שהונחה בכלי שרת או בהמה שנשחטה) יכול ליצור דרגת רביעי. רמי בר חמא מקשה על כך ממשנה בטהרות (ב:ב) לפיה לדעת רבי יהושע שלישי של תרומה נחשב כשני לקודש. הקושיא מיושבת על ידי הבחנה בין מאכלים שנעשו על טהרת תרומה לבין אלו שנעשו על טהרת קודש, משום שמי שזהיר בטומאת תרומה אינו זהיר מספיק לקודש. הבחנה זו מוכחת ממשנה בחגיגה (יח:). רבא, לעומת זאת, חולק על השלכת המשנה בחגיגה למקרה זה, וחולק על רב יצחק. קושיא נוספת מועלת נגד הבחנה זו ממשנה בחגיגה (כד:), שבה אדם הקדיש חלק מהיין שבחבית תרומה להיות קודש. אם השמירה של תרומה אינה תקפה לקודש, האם יין התרומה לא יטמא את יין הקודש? כדי ליישב זאת, הם מחלקים בין תרומה וקודש המחוברים יחד לבין אלו שאינם מחוברים.

קושיא שנייה על רב יצחק מובאת מברייתא הקובעת בפירוש ששלישי של חולין שנעשו על טהרת קודש מעביר טומאה לקודש. כדי ליישב קושיא זו, הגמרא מסיקה שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה ברייתא עם שתי דעות, כאשר שתי הדעות תומכות בשיטת רב יצחק.

רבי שמעון קבע במשנה שהשחיטה מכשרת את הבהמה לקבל טומאה. רב אסי מסביר שכוונת רבי שמעון היא שרק השחיטה מכשרת, אבל דם הבהמה אינו מכשיר. הגמרא מקשה על כך כדי לברר האם כוונתו לומר שרק שחיטה מכשרת, ודם שחיטה אינו נחשב משקה המכשיר לקבל טומאה, או שמא כוונתו לשחיטה בנוסף לדם (שגם דם שחיטה יכול להכשיר). משנתנו מובאת כדי לחזק את פירושו של רב אסי, אך הדבר נדחה כלא מכ

למחלוקת בין רבי נתן לחכמים בשאלה האם שחיטת חולין צריכה כוונה יש השלכות במקרה של מי ששוחט בהמה נוספת תוך כדי שחיטת פרה אדומה (עוסק במלאכה אחרת). אם שחיטה אינה צריכה כוונה, הרי שחתיכת סימני הבהמה השנייה נחשבת כמעשה שחיטה גמור, וממילא הפרה האדומה נפסלת משום שנעשתה בה מלאכה אחרת בשעתה. לעומת זאת, אם שחיטה צריכה כוונה, השחיטה שנעשתה ללא מתכוון אינה נחשבת למעשה כלל, והפרה האדומה נותרת בכשרותה.

המשנה עוברת לעסוק בפסולי שחיטה, ופותחת בדין שהייה, המתרחשת כאשר השוחט שוהה וממתין בין שחיטת סימן אחד למשנהו. נידונה מחלוקת תנאים לגבי שיעור הזמן הפוסל משום שהייה, האם הוא כדי מעשה שחיטה או כדי ביקור הסכין (בדיקתה). הגמרא מביאה כמה דעות אמוראים להגדרת שיעור זמן שחיטה, כאשר רב קובע כי מדובר בזמן הדרוש לשחיטת בהמה אחרת, ואילו רב ושמואל נחלקו האם שיעור השהייה הפוסל בעוף נמדד כזמן שחיטת בהמה או כזמן שחיטת עוף. דעות נוספות מרחיבות שיעור זה וכוללות בו את הזמן הנצרך לטיפול הפיזי בבהמה, כגון הזמן שלוקח להוריד אותה על גבי הקרקע או להגביהה ולהניחה.

בהמשך לכך, המשנה מפרטת את הפסולים של עיקור (קריעת הסימנים במקום חיתוכם) וחלדה (החדרת הסכין מתחת לסימנים או מאחוריהם). ליקויים אלו במעשה השחיטה מעוררים מחלוקת תנאים בין רבי ישבב לרבי עקיבא בשאלה האם בהמות שנפסלו מחמת שחיטה לא ראויה, כגון שהייה, חלדה או עיקור, נידונות כטריפה ואינן מטמאות, או שמא הן נידונות כנבילה ומטמאות במשא. בסופו של דבר, הגמרא מציינת כי רבי עקיבא חזר בו מהבנתו המקורית והסכים עם רבי ישבב שדינן של בהמות אלו הוא כנבילה לכל דבר.

עולה סתירה לדברי המשנה מתוך המשנה בתחילת הפרק השלישי המונה קנה שנפסק (גרגרת שנפסקה) ברשימת המומים המגדירים את הבהמה כטריפה, דבר הסותר לכאורה את קביעת משנתנו לפיה פגם כזה נחשב כנבילה. כדי

הגמרא ממשיכה בדיון האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף), או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). שתי קושיות נוספות מועלות נגד הסברה האחרונה ומיושבות.

ישנה מחלוקת האם השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך אחד רציף (שחיטה מפורעת) או שהיא יכולה להיעשות בשניים או שלושה מקומות שונים לאורך הצוואר. הגמרא מעלה שתי קושיות נגד אלו המצריכים שחיטה מפורעת, והקושיות הללו מיושבות.

רב יהודה מביא בשם רב פסק דין בעניין "חלדה", שהוא פסול שחיטה כאשר הסכין מוחבאת תחת הסימנים. הגמרא מנסה לבחון מה הוא מוסיף שלא נאמר כבר במשנה בחולין לב ע"א.

חלקו השני של מאמרו של רב קבע שאם הסכין נמצאת תחת העור, השחיטה כשרה. אבל בבית מדרשו של רב אמרו שלא ידוע אם הוא התיר תחת העור. אמירה זו של חכמי בית מדרשו הובילה לכמה שאלות קשורות שנותרו ללא הכרעה (תיקו), כגון החבאת הסכין תחת מטלית, תחת צמר מסובך, או הסתרתה רק במיעוט הסימנים של החיתוך.

משנה קובעת כי שחיטת שני ראשים כאחד או שני בני אדם האוחזים בסכין אחת ושוחטים – שניהם כשרים. מנגד, התזת הראש לחלוטין במכה אחת ישרה כלפי מטה פסולה משום דריסה. המשנה מסייגת זאת: אם האדם בפועל הוליך והביא את הסכין, אך הראש נחתך כבר בתנועה לכיוון אחד בלבד (הוליך ולא הביא), השחיטה כשרה בתנאי שהסכין הייתה ארוכה מספיק. אם

דף נלווה

הגמרא ממשיכה לבחון את השיטה לפיה חצי מהסימן נחשב כרוב (מחצה כרוב). שתי קושיות מועלות מברייתות העוסקות בשהייה לאחר שחיטת חצי סימן, או בסימן שהיה פגום מראש. בסופו של דבר, הגמרא דוחה את הבנת דברי רב בעניין שחיטה ומסיקה כי לכולי עלמא חצי אינו כרוב. המחלוקת המקורית בין רב לרב כהנא היא רק בהלכות פסח, במקרה שהציבור חציו טהור וחציו טמא.

הגמרא מציינת כפילות בלשון המשנה לגבי הכלל שרובו של סימן ככולו. היא מסבירה שמשפט אחד נצרך לחולין ומשפט שני לקדשים, שכן לא ניתן ללמוד דין אחד מהשני. מובאות הוכחות טקסטואליות ודיוקים שונים בלשון המשנה על ידי חמישה אמוראים, שכל אחד מהם מוכיח בדרך אחרת שהמשפט הראשון עוסק בחולין והשני בקדשים.

מחלוקת יסודית מובאת בין ריש לקיש לרבי יוחנן האם השחיטה פועלת מתחילתה ועד סופה (ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף) או שמא היא נחשבת רק בסופה (אינה לשחיטה אלא בסוף). רבא ורב יוסף מצמצמים את היקף המחלוקת ומציינים שכולם מסכימים במקרים מסוימים, אך הם חולקים ביניהם באיזה מקרה בדיוק יש מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן.

רבי זירא מקשה ממשנה בפרה על דעתו של רבי יוחנן שישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. אך רבא דוחה את קושייתו ומקשה מאותה משנה על דעתו של ריש לקיש שאינה לשחיטה אלא בסוף.

הגמרא מבררת האם החובה לשחוט עופות היא מן התורה או מדרבנן. רבי יצחק בר פנחס פוסק שזהו דין מדרבנן בלבד. הגמרא מקשה שלוש קושיות על שיטתו, אך מיישבת אותן. הקושיא האחרונה מיושבת בכך שהגמרא מציינת שמדובר במחלוקת תנאים ומביאה את שתי הדעות בעניין.

אף על פי שבעוף די בשחיטת סימן אחד בלבד, הגמרא מבררת האם מדובר בכל סימן שהוא או שמא דווקא בוושט. רב נחמן ורב אדא בר אהבה חולקים בנקודה זו, והגמרא מקשה על שתי השיטות. בסופו של דבר, הגמרא מסיקה שניתן לשחוט כל אחד מהסימנים.

רבי יהודה מצריך לחתוך גם את הוורידים שבצוואר בשעת השחיטה. רב חסדא מסביר שדין זה נאמר דווקא בעופות, ומטרתו היא להוציא את הדם המרובה כדי שלא יבואו האנשים לאכול דם, אך אין זה חלק מעצם חובת השחיטה. הגמרא מקשה שלוש קושיות על הסבר זה, אך הן מיושבות.

אם נשחט בדיוק חצי מהסימן, הגמרא דנה כיצד להחשיב זאת: האם אומרים שמאחר שרובו אינו שאינו-שחוט השחיטה כשרה, או שמא אומרים שמאחר שלא נשחט רובו השחיטה פסולה? רב ורב כהנא חולקים בזה, והגמרא פותחת בהעלאת קושיות על שיטת רב הסובר שחצי נחשב כרוב.

המשנה קובעת כי שחיטה נעשית על ידי חיתוך שני הסימנים (הקנה והוושט) או רוב שני הסימנים בבהמה, וסימן אחד או רוב סימן אחד בעוף.

הגמרא מבררת מהו המקור בתורה לכך ששחיטה צריכה להיעשות בצוואר, כלומר על ידי חיתוך הסימנים. הגמרא מביאה חמש תשובות שונות לשאלה זו.

במסגרת התשובה החמישית, מובא הפסוק בויקרא יא:מו, המשווה בין בהמות לעופות. הגמרא מביאה דרשות נוספות לפסוק זה, כולל דרשה אחת הלומדת משם שעופות טעונים שחיטה של סימן אחד בלבד, ואילו דגים מותרים באסיפה ללא שחיטה כלל. מקור נוסף מובא להוכיח זאת מתוך ההבדלים באופני היצירה (ממעשה בראשית) של בהמות, עופות ודגים.

רבי יצחק בן פנחס סובר שמן התורה אין חובת שחיטה בעופות כלל אלא זה חיוב דרבנן. המקור שלו נלמד מהפסוק המחייב כיסוי הדם בעופות ובחיות (ויקרא יז

דף נלווה

הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא נשנתה המשנה בעניין תמד. רב נחמן בשם רבה בר אבוה מסביר שהמחלוקת במשנה במעשרות בין רבי יהודה לחכמים היא לאחר שהחמיץ, ולכן המשנה יכולה להתאים לשיטת רבי יהודה. רב נחמן אמר בשם רבה בר אבוה שאם אדם קנה תמד בכסף מעשר שני לפני שהחמיץ, ולבסוף החמיץ, דנים בו כיין. דבריו מהויים קושי למשנתינו שלא העלתה אופציה כזו. רבה מקים את המשנה במקרה שברור שלא יחמי בהמשך, ורבא מציע שהמשנה היא כשיטת רבי יוחנן בן נורי, הסובר שהכל הולך אחר המראה (חזותא) בשעת המכר.

רבי אלעזר חולק על הבנת רב נחמן בשם רבה בר אבוה במשנה במעשרות וסובר שהמחלוקת היא כשלא החמיץ, אבל כשהחמיץ, הכל מודים שנחשב כיין.

ברייתא מביאה את דיני טהרת תמד על ידי השקה במים. רבא מגביל את הדין ומסביר שזה נאמר רק כשהמים של התמד היו טהורים מתחילתם ונטמאו לאחר שהיה תמד, אבל אם היו טמאים מעיקרא לא. אבל רב אשי דוחה את דבריו וטוען שאין שום היגיון להבחין בין המקרים.

המשנה קובעת שכל מקום שיש מכר (קטנה), אין קנס (שדינו תקף רק בנערה), וכל מקום שיש קנס, אין מכר. רב יהודה בשם רב מסביר שזו שיטת רבי מאיר, אבל חכמים אומרים שיש קנס גם לקטנה.

משנה קובעת שכל מקום שיש מיאון (קטנה), אין חליצה (נערה), וכל מקום שיש חליצה, אין מיאון. רב יהודה בשם רב אומר שגם זו שיטת רבי מאיר, אבל חכמים אומרים שיש מיאון גם לנערה.

הברייתא ממשיכה בניתוח הדינים הייחודיים של כלי חרס. באמצעות סדרה של קל וחומר, חכמים מראים כיצד הפסוקים מגבילים את האופן שבו כלים אלו מקבלים טומאה או מגינים מפניה. הפסוקים מלמדים כי כלי חרס מקבל טומאה רק מאווירו ולא מגבו, ומצד שני, שאר כלים אינם מקבלים טומאה מאווירם אך מקבלים טומאה מגבם.

המשנה קובעת כלל נוסף של דינים הפוכים: מצב המטהר בכלי עץ מטמא בכלי מתכות, ולהפך. ברייתא מבהירה כי גולמי כלי עץ טמאים בעוד שפשוטי כלי עץ טהורים. במתכת הדין הפוך: גולמי כלי מתכות טהורים ופשוטי כלי מתכות טמאים. כמו כן, חסרון של חלקים כמו אזניים או בסיס משפיע באופן שונה על חומרים אלו. הגמרא מביאה מחלוקת בין רבי יוחנן לרב נחמן בטעם הדבר – האם משום שהכלים עשויים לכבוד, או משום שדמיהם יקרים ולכן אין מלאכתם נגמרת כל עוד חסר בהם פרט כלשהו. ישנה נפקא מינה בין שתי דעות אלו לגבי כלי עצם. בהמשך מובא המקור מהכתוב לכך שכלי עצם מקבלים טומאה.

המשנה מציעה דינים מנוגדים לגבי חובת מעשרות בשקדים מרים ומתוקים. ברייתא מסבירה כי שקדים מרים חייבים במעשר רק כשהם קטנים, שכן כשהם גדולים אינם ראויים לאכילה, ואילו שקדים מתוקים חייבים רק כשהם גדולים. רבי ישמעאל ברבי יוסי מביא שיטה הסוברת שזה וזה לפטור או שזה וזה לחיוב. הגמרא מיישבת את השיטה הסוברת שזה וזה לחיוב בכך שניתן להמתיק שקדים מרים גדולים על ידי קלייה באש.

המשנה מפרטת את השינוי במעמדו ההלכתי של התמד (מים שנתנו על חרצנים). לפני שהחמיץ, אין לו דין יין ואינו נלקח בכסף מעשר שני, אך הוא פוסל את המקווה בשלושה לוגים. משהחמיץ, דינו כיין והוא נלקח בכסף מעשר ואינו פוסל את המקווה. המשנה מביאה גם דין מנוגד לגבי אחים שותפים בירושה, המאזן בין חובתם בקלבון לבין חובתם במעשר בהמה. הגמרא מבררת כשיטת איזה תנא נשנתה משנה זו בעניין תמד, שכן על פניו היא אינה תואמת אף שיטה המופיעה במשנה במסכת מעשרות (פרק ה', משנה ו').

המשנה קובעת כי דין שחיטת פרה אדומה אינו כדין עריפת עגלה ערופה, וכן להפך. ברייתא מביאה מקור לכך שאין לערוף את הפרה האדומה ואין לשחוט את העגלה הערופה. שני הדינים נלמדים מפסוקים המופיעים בפרשת עגלה ערופה.

המשנה מוסיפה כי בעוד שכהנים בעלי מומין פסולים לעבודה, לויים בעלי מומין כשרים לעבודתם. לעומת זאת, בעוד שעבודת הלויים מוגבלת לטווח גילאים מסוים, כהנים כשרים לעבוד במקדש בכל גיל. ברייתא מביאה מקור לכך ששני הכללים הללו בלעדיים לכל קבוצה מתוך הפסוק בבמדבר ח:כד. הגבלת הגיל של הלויים נגעה רק לזמן נשיאת המשכן במדבר; אך לשירה אין הגבלת גיל, כל עוד הלוי מסוגל לשיר כראוי.

בנוגע להגבלת הגיל של הלויים, קיימת סתירה בין שני פסוקים, שכן פסוק אחד קובע שהגיל הצעיר ביותר לעבודה הוא שלושים, ואילו פסוק אחר אומר עשרים וחמש. הגמרא מיישבת זאת בחילוק שלבים: בגיל עשרים וחמש הלוי נכנס ללמוד ולהתלמד, ובגיל שלושים הוא מתחיל לעבוד בפועל.

למרות שהמשנה קבעה שאין הגבלה בגיל לכהנים כמו ללויים, ברייתא מביאה מחלוקת לגבי הגיל המינימלי שבו כהנים רשאים להתחיל לעבוד במקדש – או משעה שהגיעו לכלל גדלות (הבאת שתי שערות) או מגיל עשרים. גיל המקסימום לעבודתם הוא כאשר הם מגיעים לזקנה, דבר שרבי אילא בשם רבי חנינא מגדיר כזמן שבו האדם מתחיל לרתת.

דף נלווה

הגמרא מביאה ברייתא המציעה שלוש דעות שונות בנוגע למילה בפסוק שנאמר לגבי עולת העוף "כמשפט". חכמים דנים האם ביטוי זה משווה את עולת העוף לחטאת בהמה או לחטאת העוף, ומפרטים באילו מעבודות הקרבן הן דומות. מתוך מחלוקת זו צומחות ועולות שיטותיהם של חכמים ושל רבי אלעזר ברבי שמעון בשאלה האם שני הסימנים בעולת העוף טעונים חיתוך מוחלט - הבדלה.

המשנה קובעת את דיני הגילאים של הציפורים לקרבנות: תורים גדולים כשרים וקטנים פסולים, ואילו בני יונה קטנים כשרים וגדולים פסולים. הגמרא מגדירה את הגבולות הביולוגיים המדויקים של כללים אלו, ומנתחת את שלב המעבר המכונה "תחילת הצהוב" כאשר הנוצות סביב הצוואר מתחילות להצהיב), הפסול בשני המינים.

דף נלווה

זעירי פוסק שאם נשברה מפרקתה של בהמה או עוף ונחתך רוב הבשר המקיף אותה, הם נחשבים מיד כנבילה, אף על פי שהם עדיין מפרכסים. רבא מקשה על כך: אם מצב זה נחשב כנבילה, כיצד ניתן לבצע מליקה בעוף אם העוף כבר נחשב כמת לפני שחותכים את הסימנים, הרי התהליך מתחיל בשבירת המפרקת. רבא מיישב כי במליקה, הכהן שובר את המפרקת ואת עמוד השדרה מבלי לחתוך את רוב הבשר שמסביב. רבי אמי משיב על הקושיא (שנשאל על ידי ר' זירא) באופן דומה, והגמרא מביאה ברייתא לתמוך בתשובה.

הברייתא מציינת בסוף כי בעולת העוף יש לחתוך את רוב שני הסימנים (הקנה והוושט) או את שניהם בשלמותם. מכיוון שקיימת מחלוקת בין חכמים לרבי אלעזר ברבי שמעון האם יש לחתוך את שני הסימנים לחלוטין או שמא די בחיתוך רובם, הגמרא מציעה שני פירושים

בני רבי חייא שנו כי בזמן מליקה, הכהן יכול להעביר את הסימנים כלפי העורף ולמלוק אותם מבלי לשבור את מפרקת הציפור. יש הסבורים כי כוונתם הייתה שזו הדרך היחידה הכשרה לעשות זאת (כדי שלא להפוך את העוף לטרפה תחילה על ידי שבירת המפרקת), בעוד שאחרים סבורים שזוהי רק דרך אפשרית, אך שבירת המפרקת לפני מליקת הסימנים מותרת אף היא כפי שנאמר בתורה. ההסבר האחרון נתמך בלשון המשנה.

רבי ינאי מקשה על בני רבי חייא מתוך דיוק מחלק אחר במשנה,

תמונות

רב נחמן התיר לשחוט מעל הטבעת הגדולה, במקום שבו ה"כובע" מתחיל לשפע כלפי פנים, כל עוד נשאר חלק מה"חיטים" (בלוטות הקנה) מעל למקום החתך. עמדה זו אינה תואמת את דעת חכמים ואף לא את דעת רבי יוסי ברבי יהודה, אלא נראית כשיטתו של רבי חנינא בן אנטיגנוס.

רב הונא ורב נחמן נחלקו בשאלה מהו מוקד המחלוקת בין חכמים לרבי יוסי ברבי יהודה. דעה אחת סוברת שהם נחלקו במקרה שבו השוחט חתך את השליש הראשון למעלה מהמקום הכשר, ואת שני השלישים האחרונים במקום הכשר; אך אם חתך שני שלישים במקום הכשר ואז נטה למעלה בשליש האחרון – כולם מסכימים שהשחיטה כשרה (שכן הרוב כבר נשחט כדין). גרסה חלופית הופכת את השיטות. לפי כל גירסה יש קושי ודיון בקושי בין רב חסדא, רב יוסף ו/או ואביי בנוגע לאחת ההבנות של המחלוקת.

רב הונא ורב יהודה נחלקו בנוסף במקרה שבו חתך לסירוגין – כגון ששחט שליש ראשון שלא במקום הכשר, שליש שני במקום הכשר, ושליש אחרון שלא במקום הכשר (וכן במקרה ההפוך). רב יהודה הולך אחר הרוב המוחלט; אם סך החלקים הכשרים מצטרף לרוב, השחיטה כשרה. רב הונא, לעומת זאת, בוחן את הרגע שבו נוצר הרוב (שיצאו החיים מהבהמה), ודורש שהרוב יישחט ברצף אחד כשר.

בהמשך לכך, שאל רב כהנא את רב יהודה מהו הדין באותו מקרה של שליש פסול, שליש כשר ושליש פסול. לאחר מכן, הוא העלה מספר שאלות נוספות בנוגע לכשרות שחיטה במקום שיש בו נקב קודם בקנה.

שוחטים שלא הראו את סכיניהם לחכם לבדיקה נקנסו, אך חומרת הקנס הייתה שונה בהתאם לשאלה האם הסכין נמצאה פגומה או שלמה לאחר מכן.

שיני מגל קציר נוטות לכיוון אחד; לפיכך, אם שחטו בו בכיוון שבו הוא חותך ואינו קורע, קיימת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל האם השחיטה כשרה או פסולה. מכל מקום, רבי יוחנן מבהיר ששניהם מסכימים שהשחיט

המשנה קובעת כי "לעולם שוחטין". רבה ורב יוסף סבורים שניהם כי הדבר מתייחס לתקופת הגלות, אך כל אחד מהם מסביר זאת על פי שיטה תנאית שונה – או כדעת רבי ישמעאל או כדעת רבי עקיבא. תנאים אלו חלקו בשאלה האם בני ישראל במדבר נאסרו באכילת בשר (בשר תאווה) אלא אם כן הוקרב כקרבן, או שמא היו מותרים באכילת בשר אף ללא שחיטה כשרה. לאחר שהגמרא מעמיקה במחלוקת בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא ומיישבת קושיות שונות שהועלו כנגד כל אחת מהעמדות, היא מקשה על הסבריהם של רבה ורב יוסף בהתבסס על הקשר של המשפט במשנה. למסקנה, הגמרא מסבירה שהביטוי "לעולם שוחטין" בא לרבות אפילו ישראל האוכל נבלות לתיאבון.

הגמרא מביאה ברייתא כדי להוכיח שרבי מבחין בין שחיטה שנעשתה בכלי המחובר לקרקע לבין שחיטה שנעשתה בכלי שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע. סתירה פנימית בתוך הברייתא מיושבת באמצעות הבחנה זו.

הגמרא מעמיקה בפרטי הברייתא. תחילה היא עוסקת במקרה של שחיטה באמצעות מכשיר. לאחר שמועלית סתירה מברייתא אחרת הפוסלת שחיטה כזו, העניין מיושב על ידי הבחנה בין מכשיר המופעל על ידי כוח גברא (פעולה אנושית ישירה), לבין מכשיר שאינו מופעל על ידי אדם או שהשפעת האדם עליו היא עקיפה ביותר.

רבא דן האם חפץ שהיה תלוש ולבסוף חברו לקרקע נחשב כ"מחובר" או כ"תלוש" לעניין הלכות שונות: עבודה זרה, הכשר לקבל טומאה ושחיטה. הוא מציין שביחס לעבודה זרה החפץ נחשב תלוש; לעניין הכשר לקבל טומאה ישנה מחלוקת תנאים; ואילו לעניין שחיטה הוא נותר בספק. הגמרא מביאה שלושה ציטוטים מהברייתא שהוזכרה קודם לכן בניסיון למצוא תשובה, אך כל אחת מהאפשרויות נדחית כאינה מכריעה.

שמואל מגביל את הדין בברייתא לגבי שחיטה בסכין התקועה בכותל למקרה שבו הבהמה נמצאת למטה מהסכין. עם זאת, מובאת ברייתא סותרת שאינה מבחינה בין אם הבהמה הייתה למעלה או למטה. הגמרא מציעה שני תירוצים אפשריים ליישוב הסתירה.

דף נלווה