דף יומי לנשים - הדרן

דף נלווה

הגמרא מציעה שלוש הצעות מדוע השולחן, שהיה עשוי עץ ומצופה זהב, נידון ככלי עץ לעניין הלכות טומאה. לאחר דחיית שתי האפשרויות הראשונות, היא מסיקה שהמעמד ההלכתי נלמד מפסוק ביחזקאל, המתאר את השלחן כ"עץ". דבר זה קובע כי למרות ציפוי הזהב, מהותו של השולחן היא עץ.

בהקשר למחלוקת במשנה לגבי אורכו ורוחבו של השולחן בטפחים, קיימת מחלוקת תנאים בנוגע לשני סוגי מדידת האמה שהיו בשימוש בבית המקדש: כאלו של חמישה טפחים וכאלו של שישה. רבי מאיר ורבי יהודה נחלקו באילו פריטים השתמשו במדידת חמישה טפחים ובאילו בשישה, אם כי שניהם לומדים את עמדותיהם מאותו פסוק ביחזקאל (מג:יג).

הפסוק מזהה באופן ספציפי ארבעה פריטים – היסוד, הסובב, הקרן ומזבח הזהב – ככאלו המשתמשים במדידת חמישה טפחים. מוקד המחלוקת ביניהם הוא האם המדידה הקטנה יותר הוגבלה לפריטים אלו בלבד, או שהיא התרחבה לכל שאר הכלים, כולל השולחן.

בניתוח כיצד יושמו מדידות אלו לגבי היסוד והסובב, הגמרא מניחה בתחילה כי אמת חמשת הטפחים התייחסה לגובהם. כאשר הצעה זו נדחית, הגמרא מציעה שהיא התייחסה לרוחבם. עם זאת, גם הצעה שנייה זו נדחית

תמונה

בניגוד ללחם הפנים ושתי הלחם, שלגביהם קיימת מחלוקת מתי הם מתקדשים, מנחת חביתין של הכהן הגדול ומנחות רגילות מתקדשות ברגע שהן מונחות בתוך כלי שרת לפני לישה. מאותה נקודה ואילך, הן נחשבות קדושות ויכולות להיפסל כתוצאה מגורמים כגון לינה או יציאה מחוץ לתחומי העזרה.

רבי מאיר ורבי יהודה חולקים בנוגע למידות השולחן וכן במידותיהן של הלחמים השונים המרכיבים את לחם הפנים.  המשנה מסבירה כיצד הונחו הלחמים על השולחן לפי שתי שיטות אלו.

רבי יוחנן חישב את הגובה המקסימלי שהשולחן יכול לקדש בו את הלחם, וזאת בהתאם לגובה הצטברות הלחמים לפי דעותיהם של רבי יהודה ורבי מאיר. הגמרא העלתה מספר קושיות על דבריו, אך יישב אותן.

בעקבות הדיון הזה, התעוררה מחלוקת לגבי המסגרת של השולחן –  האם היא הותקנה מעל משטח השולחן או מתחתיו. בהקשר זה, קשר רבי יוחנן את הדעות לגבי המסגרת לשאלה הלכתית האם טבלה המתהכפת ראויה לקבל טומאה.

דף נלווה

האם לחם הפנים נפסל במדבר בכל פעם שפירקו את דפנות המשכן לצורך נסיעה? האם הדבר תלוי בשאלה אם הלחם היה עדיין על השולחן או שמא כבר הוסר ממנו? בגמרא מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן לבין רבי יהושע בן לוי, והגמרא מציעה שלושה פירושים שונים למחלוקת זו. בתירוץ הסופי, מסביר רבין שאין ביניהם מחלוקת כלל, אלא שכל אחד מהם דיבר על תרחיש אחר – האחד התייחס ללחם שעדיין מונח על השולחן, והשני ללחם שהוסר ממנו.

המשנה מפרטת מחלוקת בין שלושה תנאים בנוגע לתהליך הכנת הלחמים: האם הלישה, העריכה והאפייה יכולות להיעשות מחוץ לחצר המקדש או שמא עליהן להיעשות בפנים? כמו כן, האם מותר היה לאפותם בשבת?

המחלוקת משקפת שלוש גישות (של תנא קמא, רבי יהודה ורבי שמעון) בנוגע לשלב שבו הלחמים מתקדשים:

תמונות

המשנה משווה בין הפרטים הנוגעים להלכות סמיכה ותנופה. בסמיכה יש חומרה שכל בעלי הקרבן חייבים בסמיכה, בעוד שאין הדבר כך בתנופה. עם זאת, התנופה חלה הן על קרבנות יחיד והן על קרבנות ציבור, על בעלי חיים הן כשהם חיים והן לאחר שנשחטו, וכן על בעלי חיים ועל דברים שאינם חיים, כגון לחמים. אלו אינם חלים על סמיכה, המבוצעת רק על בעלי חיים חיים, ובעיקר בקרבנות יחיד.

הגמרא מביאה מקור מהכתוב לדין שסמיכה חובה על כל בעלי הקרבן, בעוד שרק אדם אחד מבצע תנופה בשם האחרים. קושי מועלה כנגד העובדה שסמיכה מוגבלת רק לבעלי חיים חיים מתוך משנה בתמיד ל"ג ע"ב, המתארת תהליך של סמיכה המבוצע על ידי כהן גדול על בהמה שחוטה. אולם, אביי מסביר שסמיכה ספציפית זו בוצעה רק משום כבודו של הכהן הגדול, ואינה חלק מחובת עבודת הקרבן.

לחמי הלחם הפנים והלחמים של השתי הלחם נילושו בנפרד. השתי הלחם נאפו בנפרד, בעוד שלחם

דף נלווה

קיימת מחלוקת תנאים בשאלה האם יורש סומך על קרבן שירש, והאם חלים עליו דיני תמורה בקרבן מעין זה. המקור המקראי לכל אחת מהדעות מובא בסוגיה.

בנוסף, נידונת השאלה מי פטור ממצוות סמיכה ומהו המקור לכל פטור ופטור. על אף שהסמיכה מהווה חלק חשוב מסדר העבודה, אין היא מעכבת; כלומר, הכפרה מושגת גם אם לא בוצעה הסמיכה.

מפורט כיצד והיכן בדיוק מתבצעת הסמיכה.

ישנה מסורת ששני קרבנות ציבור בלבד טעונים סמיכה. רבי יהודה ורבי שמעון נחלקו באשר לזהותם של אותם שניים. שניהם מסכימים שפר העלם דבר של ציבור טעון סמיכה על ידי הזקנים, אך הם חולקים לגבי זהותו של הקרבן השני. רבי יהודה סובר שזהו השעיר המשתלח של יום הכיפורים, ומציין כי על פי הפסוק בתורה, הכהן הגדול סומך עליו. רבי שמעון חולק על כך משום שהוא סובר שסמיכה חייבת להתבצע על ידי הבעלים, ולטענתו הכהן הגדול אינו נחשב לבעלים של אותו קרבן; השעיר המשתלח מכפר רק על חטאי בני ישראל, בעוד שהכהנים מקבלים את כפרתם באמצעות הווידוי של הכהן הגדול על פרו שלו. רבי יהודה חולק על עמדת רבי שמעון וסובר שהשעיר המשתלח מכפר גם על חטאי הכהנים, דבר ההופך את הכהן הגדול לאחד מבעלי הקרבן.

רבי שמעון כולל את שעיר עבודה זרה כקרבן הציבור השני הטעון סמיכה, כשהוא לומד זאת מהמילה "השעיר" הכתובה בהקשר של סמיכת חטאת הנשיא (ויקרא ד:כד); המילה המיותרת מרבה שעיר נוסף – שעיר עבודה זרה – שיהיה כלול בחובת הסמיכה. לעומת זאת, רבי יהודה משתמש בפסוק בפר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד:טו), המדגיש את המילים "הפר", כדי למעט את השעיר ולהגביל את חובת הסמיכה לפר לבדו. הגמרא שואלת מדוע כל תנא זקוק לפסוק מיוחד להוכחת דעתו, כשיכלו פשוט להסתמך על המסורת המקובלת שרק שני קרבנות ציבור טעונים סמיכה.

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה, למעט בכור, מעשר בהמה וקרבן פסח. המיעוט של שלושת אלו נלמד מהפסוקים העוסקים בקרבן שלמים, במילה החוזרת כמה פעמים "קרבנו", המרמז על קרבן המוגדר כ"שלו" מכוח רצון שלו ולא כי בא בחובה.

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

תמונות

דף נלווה

דף נלווה

דף נלווה

המשנה מפרטת את סדר קצירת העומר, אירוע ציבורי שנועד לפרסם בגלוי את התאריך, נגד דעת הבייתוסים, שסברו כי מועד מנחת העומר חל תמיד ביום ראשון הראשון שאחרי יום טוב הראשון של פסח.  לפני חג הפסח, שלוחי בית הדין קשרו את השבולות של שעורים בעודנה מחוברת לקרקע ("כריכות") כדי להקל על קציר מהיר. במוצאי יום טוב הראשון של פסח, התכנסו תושבי כל העיירות הסמוכות לצפות במתרחש. הקוצרים והקהל ניהלו טקס של שאלות ותשובות שאישר כל פרט ופרט שלוש פעמים: "בא השמש?", "במגל זו?", "בקופה זו?", ו"בשבת זו?" – אם הקציר חל בשבת.

הגמרא מצטטת מתוך מגילת תענית שתי תקופות שבהם אסור להתענות או להספיד, שכן אלו היו ימים שמחים שציינו את ניצחון החכמים בוויכוחים מול הצדוקים בנוגע לקרבן התמיד (והוכחת הדין שאינו יכול לבוא כנדבת יחיד) ומול הבייתוסים בנוגע למועד הנכון של מנחת העומר. רבן יוחנן בן זכאי דוחה בביטול את טענת הבייתוסים שמשה רבנו קבע את חג השבועות ביום ראשון רק כדי להעניק לישראל "סוף שבוע ארוך", תוך שהוא מצביע על האבסורד שבטיעוניהם. כדי לבסס את ההלכה, הוא וחכמים נוספים מציעים הוכחות מקראיות שונות לכך שיש להתחיל את הספירה בט"ז בניסן.

רבי שמעון דורש מהמילים "את המנחה" שיש לרבות מנחות רבות נוספות לדין הגשה (הבאת המנחה אל המזבח). עם זאת, הוא משתמש בשלושה מיעוטים ספציפיים מהפסוק כדי לפטור קרבנות מסוימים:

אילו סוגי מנחות טעונים הגשה – הבאה אל קרן דרומית-מערבית של המזבח? מהו המקור המכליל מנחות אלו בקטגוריה זו? האם הלימוד נובע מסברה הגיונית או שמא מדרשות הפסוקים?

דף נלווה

המשנה דנה בחלוקה של סוגי המנחות על פי מרכיביהן ובוחנת אילו מנחות טעונות שמן ולבונה, אילו טעונות רק מרכיב אחד מהם, ואילו אינן טעונות שמן או לבונה כלל. לצורך בירור מקור ההלכות הללו, הגמרא מביאה ברייתא הדורשת מהפסוקים העוסקים במנחת העומר (מנחת ביכורים) את המקרים השונים שבהם יש להשמיט את השמן, את הלבונה או את שניהם. במהלך הדיון בברייתא, הגמרא מנתחת את בחירת המיעוטים ומבררת מדוע המדרש התייחס דווקא למקרים שצוינו בברייתא, ולא בחר למעט את דין מנחת כהנים במקומם.

המשנה פוסקת כי הנותן שמן ולבונה במנחת חוטא עובר על שני לאווים. עם זאת, קיים הבדל בין נתינת שמן לנתינת לבונה: אם נתן שמן, המנחה נפסלת מכיוון שלא ניתן להסירו, אך אם נתן לבונה, המנחה אינה נפסלת שכן ניתן להסירה.

רבה בר רב הונא מסתפק לגבי לבונה שכתשה לחתיכות קטנות שאינן ניתנות להסרה: האם המנחה נפסלת, כפי שהיה קורה עם שמן, או שמא הבעיה בשמן היא שהוא נספג, ואילו לבונה זו אינה נספגת בתוך המנחה? הגמרא מביאה שלושה ניסיונות להשיב על השאלה. לאחר דחיית שני הניסיונות הראשונים, הניסיון השלישי מוביל למסקנה שהמנחה אכן נפסלת.

הפסוק בויקרא (ב, יב) העוסק במקרה הייחודי שבו ניתן להביא שאור ודבש למקדש בשבועות, משתמש בביטוי "קרבן ראשית תקריבו אותם". רבי אלעזר דרש שהמילה "אותם" באה למעט הדין של כבש כמזבח בנוגע לאיסור שאור ודבש (כפי שנלמד מהמילים הבאות באותו פסוק). לשיטתו, חלקים מקרבן שחלקו כבר הוקטר על המזבח אסורים בהקטרה על המזבח, אך מי שהעלה לכבש פטור. רבי יוחנן חולק עליו וחייב מי שהעלה דברים אלו לכבש. מכאן שחייבת להיות לו דרשה אחרת על המילה "אותם". כדי להסביר את קריאתו בפסוק, הגמרא מצטטת ברייתא הלומדת מהמילה "אותם" שאפילו הציבור אינו יכול להביא שתי הלחם כקרבן נדבה. הגמרא מביאה ברייתא סותרת שלכאורה אומרת שניתן להביא שתי הלחם כקרבן נדבה, אך הבנה זו נדחית בסופו של דבר.

רמי בר חמא שאל את רב חסדא האם המילים "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב, יא) מוציאות רק פריטים שחלק מהם כבר הוקטר על המזבח, או שמא הן מוציאות כל פריט הנחשב "קרבן" אך לא יועד להקטרה, כגון חטאת העוף או לוג שמן של מצורע. רב חסדא שזה כולל גם כל דבר הנחשב קרבן. והגמרא מציינת שנושא זה הוא מחלוקת תנאים בין רבי אליעזר לרבי עקיבא.

דרשה על המילים "כי כל שאור וכל דבש" מלמדת שאדם חייב על הקטרת שאור ודבש אפילו מקצתה ואפילו בתערובת. רבא ואביי נחלקו מהי "מקצתה": אביי אומר שמדובר בחצי זית, בעוד רבא סובר שמדובר בחצי קומץ. מחלוקתם נובעת מהשאלה האם הקומץ חייב להיות לפחות כשיעור שני זיתים והאם הקטרה נחשבת משמעותית רק אם החלק המוקטר הוא כשיעור זית (דעת רבא), ואילו לדעת אביי הקומץ יכול להיות קטן משני זיתים, וגם הקטרה של פחות מזית נחשבת מ